קולנוע - עולים השבוע: "הוועידה" ועוד

והשבוע "הוועידה" דרמה, סרטו המצוין של מתי גשונק, "טוקיו בוערת" ועוד

"הוועידה" (גרמניה 2022) *****

דרמה. סרטו של מתי גשונק. ב-20 בינואר 1942 נפגשו בווילה בגרואר ואנזה בברלין, ליד אגם פסטורלי, 15 נציגים בכירים של ממשלת הרייך ורשויות האס.אס, בהזמנת ריינהרד היידריך, שכונה לימים "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדינית" ו"התליין".

נושא הוועידה: דיון בפיתרון הסופי של הבעיה היהודית. בסדרת מפגשים בווילה דנו הנוכחים בדרכים יעילות ובסוגיות ארגוניות הכרוכות בהאצת חיסול כל יהודי אירופה, מהלך אותו תכננו וביצעו בשיטתיות. בין המתכנסים, אובר-גרופנפיהרר ריינהרד היידריך (פיליפ הוכמאיר), ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך ( RSHA ) וסגן הרייכספרוטקטור של בוהמיה ומורביה; אדולף אייכמן (יוהנס אלמאייר), ד"ר וילהלם שטוקרט (גודהארד גיזה); אוברפיהרר האס-אס ד"ר גרהרד קלופפר (פביאן בוש), מרטין לותר, תת-מזכיר ואיש הקשר לאס-אס, משרד החוץ; ד"ר פרידריך וילהלם קריצינגר (תומאס לויבל); ד"ר ג'ורג' לייברנדט (רפאל סטכוביאק), ראש המחלקה המדינית, משרד הרייך לשטחים הכבושים במזרח, ועוד. עם פטר גורדון, מרקוס שליינצר, מתיאס בונדסצ'ו, ג'ייקוב דיל, סשה נתן, פרדריק לינקמן, ארנד קלוויטר, מקסימיליאן ברוקנר, לילי פיכטנר, פרדריק שמידט. 108 דקות. הוועידה

הוועידה, תמונה באדיבות קונסטנטין פילם

מדובר בסרט שהופק בגרמניה עבור הטלוויזיה במלאת 80 שנה לקיום ועידת ואנזה, והוקרן שם בינואר 2022. למעשה זהו עיבוד מחודש לסרט "ועידת ואנזה" מ-1984 שביים היינץ שירק. גם "הפיתרון הסופי", של פרנק פירסון, מ-2001, דן באירוע זה.

התסריט של "הוועידה", כמו של קודמו משנות ה-80, עובד מפרוטוקול הוועידה שנמצא לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אבל מאחר שלא נרשם תמלול כתוב של הנאמר בחדרי הדיונים, הדיאלוגים נכתבו על פי רוח הדברים כפי שהובאו בפרוטוקול. בקור רוח דנים הנאספים, על קפה ועוגה, בדרכים היעילות והמהירות ביותר למימוש מלא של הפיתרון הסופי לבעיית יהודי אירופה. בוועידה נידונות הסוגיות הארגוניות, כמו מכסות ודרכי החיסול של היהודים, בעיות לוגיסטיות שמקשות על הפעולות המתבצעות, תפעול תאי הגזים, שינוע הרכבות נושאות הקורבנות המיועדים, המלצות על אמצעי חיסול נוספים, כמו ירי המוני וכו'.

בצד זה נידונות גם ההשלכות המשפטיות האפשריות, אם התוכנית תבוצע כמתוכנן. דיווח יבש כמו: "אסטוניה נקייה מיהודים, גם לטביה וליטא, למעט מספר בודד של אנשים" - מתאר את האופי הבירוקרטי והטכני של דברי משתתפי הוועידה. כל צוות השחקנים, ללא יוצא מן הכלל, עושה עבודה מצוינת, בהדרכת הבמאי גשונק, והופך את הסרט למסמך קולנועי חשוב וחיוני, הן מבחינה היסטורית והן כסימן דרך לדורות הבאים. "הוועידה" הוא סרט מצמרר ומטלטל שמדגיש שוב כי חובה לזכור ולהזכיר ולא לשכוח ולהשכיח.

https://www.youtube.com/watch?v=sJe6i1bJSDo

"טוקיו רועדת" (צרפת 2021) ****

דרמה. סרטו של אוליבייה פיון, בהשראת אירוע אמיתי. אלכסנדרה (קארין ויאר) היא אשת בנקאות צעירה שהועברה מפריז לטוקיו כדי לאייש משרה בכירה בסניף של הבנק שלה בבירה היפנית. היא לא ממש מרוצה מהמצב החדש שנכפה עליה, שכן בעלה שוהה בהונג-קונג והיא מטפלת בשני ילדיהם. וכאשר מנהלה מבצע רפורמות בבנק ונדרשים פיטורי עובדים, היא מחויבת, למגינת לבה, לפטר את אמאני (סטפן בק), עובד מסור שמוצאו בסנגל. אבל הכול משתנה למחרת, ב-11 במרץ 2011. אלכסנדרה מוצאת עצמה בלב אחד האירועים המטלטלים בעולם בעת החדשה. רעידת אדמה אדירה וצונאמי חסר תקדים פוקדים את יפן וגורמים לאסון בכורים הגרעיניים שבפוקושימה. קהילת התושבים הזרים בטוקיו נסחפת לאי הוודאות שמציפה את העיר ואלכסנדרה מוצאת עצמה נקרעת בין הוראות מנהלה ורצונה להגן על בני משפחתה וחבריה לעבודה. היא נאלצת לקבל החלטות גורליות תוך כדי ניסיון למצוא מידה של אנושיות בתוך הכאוס ההולך ומשתלט על טוקיו. 101 דקות. טוקיו רועדת

טוקיו רועדת, תמונה באדיבות ניו סינמה

בנקודת הפתיחה של "טוקיו רועדת" מוצגת עובדת בכירה בבנק צרפתי בטוקיו, שמתמודדת בעיקר עם קונפליקט משפחתי. עבודתה אילצה אותה, ולא בפעם הראשונה, להתרחק מבעלה, שלא מצטרף אליה, וכך התקשורת ביניהם היא וירטואלית, בעוד עול גידול ילדיהם מוטל עליה, בנוסף לאחריות המרובה שדורשת ממנה עבודתה. פתיחת הסרט נהדרת. מקהלת נשים מבצעת את השיר שהלחין פול מזראקי למילים שמקורן לא ידוע, שעובד כאן ל"חוץ מזה מרקיז הכל בסדר" הנודע שביצעו "העופרים" למילותיו של דן אלמגור. קטע המרמז על העתיד לקרות בהמשך. וזה קורה בהפתעה מוחלטת. רעידות קשות נרשמות במשרדי החברה, ועד מהרה מתברר שזוהי רעידת אדמה בהיקף שלא נודע כמותו וצונאמי אדיר שוטף ערי חוף שלמות וגובה לא מעט קורבנות. ואז מתבררת הפגיעה בכורים והאסון הופך גם את החיים השלווים והתוססים בטוקיו לאנדרלמוסיה.

הבמאי אוליבייה פיון ("חופשות גנובות", "חיים במקום אחר") מצליח לשרטט את חברת השפע התוססת של טוקיו, כולל קהילת העובדים הזרים בה, שלפתע נאלצת לסטות ממסלול חייה הנורמטיבי השליו ולהתחיל להתמודד עם תרחיש אימה, מטלטל ומזעזע. ובהתאם להתמודדות הזו נאלצת אלכסנדרה להפעיל את ההיגיון, המוסר וסט הערכים שלה, כדי להגן על הקרובים לה, ובמקביל לנסות לאזן זאת עם מחויבויותיה המקצועיות. קארין ויאר, אותה ראינו בין היתר ב"נשיקות צרפתיות", "משפחת בלייה" ו"פוטיש", מגלמת את אלכסנדרה ברגישות ובאיפוק כשהיא מציגה סוג של אשת עסקים מודרנית בעלת משרה בכירה, שגם מגדלת ילדים במקביל, גם דואגת לעובדיה וגם מטפלת בחיית מחמד, וכל זאת בלי לבגוד במוסר האישי שלה ובערכיה. אכן, דמות ראויה להערכה. "טוקיו רועדת" זהו סרט שמיטיב לתאר כיצד רקמה אנושית בחברת שפע הישגית עלולה להתערער בעת משבר.

טוקיו רועדת - טריילר - YouTube

"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" (ארה"ב 2022) ****

פנטזיה-אקשן. סרטו של ריאן קוגלר. לאחר הלווייתו המכובדת של המלך טצ'אלה, המלכה רמונדה (אנג'לה באסט) מופיעה בעצרת האומות המאוחדות ומודיעה כי תפעל להשאיר בחזקת וואקנדה את המשאב היקר שלה, הוויברניום, בעל הפוטנציאל הגרעיני. זאת בעוד מדינות חזקות כמו צרפת וארה"ב נחושות לשים ידן על המשאב, גם אם פירוש הדבר לגנוב אותו מהאתרים השייכים לוואקנדה. שורי (לטישיה רייט), אחותו הצעירה של המלך המנוח טצ'אלה, משקיעה במדע ובהנדסה, כסוג של הדחקת האבל על מות אחיה. אבל היא, מ'באקו (ווינסטון דיוק), אוקויה (דנאי גורירה) וצבא הלוחמות של וואקנדה ייאלצו לצאת למאבק כדי להגן על האומה מפני התערבות המעצמות העולמיות.
אנשי וואקנדה משתפים פעולה זה עם זה, בעזרתם של נוקיה (לופיטה ניונגו) ואוורט קיי רוס (מרטין פרימן), על מנת לסלול דרך חדשה עבור ממלכתם. זאת בעוד יריב מאיים חדש עולה ממצולות הים ומתכנן אף הוא לשים ידו על הוויברניום. זהו נאמור (טנוץ' הוארטה), מלך אומה תת-ימית נסתרת בשם טלוקן. עם דומיניק תורן, מרטין פרימן. 161 דקות. הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

הפנתר השחור: וואקנדה לנצח, תמונה באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם

"הפנתר השחור" מ-2018 היה סרט סוחף שזכה בהצלחה עצומה, לא מעט בזכות צ'דוויק בוזמן, שהלך לעולמו שנתיים לאחר מכן. הבכורה הבינלאומית של סרט ההמשך נערכה ב-6 בנובמבר 2022 בלגוס, ניגריה, על מנת להדגיש את חגיגת התרבות השחורה שהוא מציג, בתמונה ובצליל, ואת החתירה להצגת המורשת ההיסטורית של יבשת שחורה פיקטיבית, שמצד אחד יש לה שורשים של מסורת קדמונית שבטית ומאידך יש בה טכנולוגיה מתקדמת שהיא סוג של חזון של אפריקה עתידית כפי שהבמאי קוגלר היה רוצה לראות אותה. "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" אמנם נופל מקודמו, אך עדיין מציג עבודת קולנוע מרתקת בעלת גוונים רבים, שנודדת מהיערות והטקסים השבטיים של האבות הקדמונים של וואקנדה ועד בירות המערב בימינו אלה. בלב העלילה, הצורך של תושבי הממלכה להילחם בחירוף נפש כדי לשמור על המשאב היקר שלהם, הוויברניום, והקונפליקטים החיצוניים והפנימיים שעליהם להתמודד איתם בדרך. אנג'לה באסט, לטישיה רייט, דנאי גורירה ולופיטה ניונגו מובילות את הכוח הנשי האפריקני החזק של הסרט. השחקן המקסיקני טנוץ' הוארטה מרשים בתור גיבור העל החדש נאמור (שממלכתו שבמעמקי הים טלוקן היא עיבוד ליבשת אטלנטיס שבמקור הקומיקסי, שבהשראת המיתולוגיה היוונית). יש לו עבר ומורשת משל עצמו, שנפתחת במאה ה-16, ומתוארת בסרט בפירוט רב, לקראת מה שיבוא בהמשך, בפרקים המארווליים הבאים. בכלל, מלאכת העיצוב האמנותי מרהיבה, סצנות הקרבות מלאות דמיון ומעוף והמוזיקה המקורית של מלחין השוודי המצטיין לודוויג גורנסון מעוררת השראה. כל אלה משלימים עוד יצירה מיוחדת ביקום של מרוול, למעט אורכה המעט מוגזם (161 דקות, כאמור), שיש בה כמה נפילות מתח באמצע.

https://www.youtube.com/watch?v=wiq0uhXfSG8

"הבן" (ארה"ב 2022) *** וחצי

דרמה. סרטו של פלוריאן זלר, על פי מחזהו. חיי הנישואים של פיטר (יו ג'קמן) ובת' (ונסה קירבי), בני זוג בורגנים בניו-יורק, מתערערים ונקלעים לסוג של משבר כשניקולאס (זן מקגראת'), בנו בן ה-17 של פיטר מנישואיו הקודמים לקייט (לורה דרן), חווה מצוקה נפשית קשה. קייט מספרת לפיטר שהוא הפסיק להגיע לבית הספר ובמקום זאת מסתובב ברחובות ללא מטרה. פיטר משוחח איתו ואף מזמין אותו לגור איתו ועם בת'. ניקולאס מתחיל ללמוד בבית ספר חדש, וכלפי חוץ נראה כי פתח דף חדש בחייו. אם כי מהר מאוד מתברר שבעיותיו, אותן הוא מייחס בעיקר לפירוק מערכת הנישואין של הוריו, לא נפתרו. הוא מגלה נטייה לאובדנות, חווה התמוטטות עצבים ונראה כי הפיתרון היחיד הוא לאשפזו בבית חולים טיפולי לחולי נפש. 123 דקות. הבן

הבן, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

הבמאי-תסריטאי הצרפתי פלוריאן זלר ממשיך לחקור בדרכו שלו את האנטומיה המשפחתית והחוליים מהן היא סובלת. אחרי "האב" המרשים, שזיכה את אנתוני הופקינס, על תקן גבר מזדקן דמנטי, באוסקר השחקן הראשי, כאן מציג זלר בפנינו משפחה שבה הבן, נער בן עשרה, לוקה בבעיות נפשיות לא פשוטות. מתברר כי ניקולס משוטט ברחובות במקום להגיע לבית הספר, ולאט אבל בטוח שוקע בדיכאון והולך ומאבד קשר עם המציאות. אביו, שהקים משפחה חדשה, מנסה לסייע לו, אבל נראה כי התמיכה שהוא מעניק לו היא "חינוכית" וטכנית בעיקרה ולא מצליחה לרדת לשורשי הכאב של הבן.

בעוד שב"האב" הצליח זלר לצלול ולחדור את המעטפת הרגשית של הגבר המזדקן שמתחיל "לאבד את זה", כאן יש משהו סכמטי ושטחי מדי בתובנה המוקדמת שפירוק הנישואין של הוריו, פיטר וקייט, הוא הגורם המרכזי לבעיותיו של ניקולס. אני מאוד אוהב את השחקן יו ג'קמן, ולא רק בתפקידיו ב"אקס-מן" וב"וולברין", אבל נראה לי שב"הבן" התפקיד שלו לא מאוזן. היחס שלו לבנו הסובל נפשית הוא מאיים וקשוח מדי, ואפילו גולש לאגרסיביות. ייתכן שאלה היו הנחיות הבימוי של זלר – שמאחוריו יותר מעשרה מחזות שהועלו ב-45 מדינות - אבל התוצאה קצת בעייתית. זן מקגראת' בן ה-20 הוא שחקן אוסטרלי שזהו סרטו הראשון באורך מלא, והוא עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר. ונסה קירבי ולורה דרן עומדות מאחורי הצלעות הנשיות של הסיפור ועושות את תפקידיהן באופן קורקטי, אם כי די מובן מאליו בהתייחס לתסריט שקיבלו. בשורה התחתונה, נראה כי זלר ניסה להציג בפנינו נוסחה פסיכו-אנליטית הבוחנת באופן תיאורתי בעיקר את בעיותיו של הבן, וגולשת לרגשנות רק כשכל הדרכים האחרות כשלו. היה כאן פוטנציאל לסיפור הרבה יותר חזק ואמין.

https://www.youtube.com/watch?v=BDGOBZNK2cg