הבן – ביקורת

בהיותי תלמיד במגמת תיאטרון, המורה לקח אותנו להצגה בשם: "האב" בבית ליסין. אינני ידעתי מה לצפות, בסופו יצאתי מרוגש, שמו של המחזאי הצרפתי, פלוריאן זלר נחרת בזיכרון. כמה שניים לאחר מכן, זלר פרץ אל הוליווד עם האדפטציה למחזה שצוין לעייל, זיכה אותו ושותפו, כריסטופר המפטון בפרס התסריט המעובד הטוב ביותר. סרטו החדש, "הבן". מאחד את זלר עם שותפו בשנית לעיבוד נוסף לאחד מהמחזות שלו. לא כמו סרטו הקודם, אל "הבן" אני נחשף בפעם הראשונה לעלילה, מאמין כי אני נמצא בידיי מומחה אשר מבינים את מלאכתו, על אף שהתוצאה הסופית אינה בהכרח גרועה, כן משאירה טעם לוואי בפה.

זהו סרט שעוסק בנושא כרגיש/נפיץ, דיכאון קליני. מועמד קרואטיה לאוסקר השנה, "מקום בטוח" גם עוסק בסוגייה שצוינה לעייל, בעיניי מצליח במה ש"הבן" נכשל. כל עיסוק בתחום השברירי ובדמות הבן (בכיכובו של זן מקגראת'), מסתכם בשטחיות מסוימת המתבטאת בתסריט המכוון את בעיותיו של ניקולס אל עבר גירושי הוריו. מה שככל הנראה עבד מצוין על במת התיאטרון, אינו מצליח להיתרגם למסך הענק. למשל: נודע בהמשך הסרט כי ניקולס מבריז משיעוריו ומסתובב ברחובות, עם מי נפגש?, מהו בדיוק עושה? . אנו לא בטוחים, כן יש סצנה המראה את ניקולס מתיישב על ספסל בפארק.

בתיאטרון, מעשיו היו מתרחשים מחוץ במה. הרי שלא בסט קולנועי, במחזה מדובר לעיתים בלוקיישן אחד. בסרט, בסצנה המתרחשת בדירה, רוקדים יחד דמויותיהן של יו ג'קמן וונסה קירבי. הפן שמאלה אל עבר דמותו של ניקולס גרמה לי לחשוב: "על הבמה יחל היה להראות פי אלף מושלם ואפקטיבי". מה שמוביל לבעיה הגדולה, אין שום ניסיון לבנות דרמה/עניין, הכול מתנהל בעצלתיים. דרך עריכה המבטאת את תהליך מחשבותיו של ניקולס, זלר רומז לצופיו לגבי הסיום הטרגי, על אף העריכה, קל לנחש את כיוון היצירה, אלו שהתנסו בחייהם עם כתיבת יצירות ספרותיות, סביר ששמעו על "האקדח של צ'כוב".

פירושו: כל פריט המופיע בעלילה צריך להיות בעל משמעות. בעת שעולה אותו החפץ מפיו של אחד מהדמויות, הדרך אל הסיום הטרגי נקבעה. היה נכון אילו זלר שיחק עם ציפיות הקהל או לפחות היה עובד קשה בכדי להרוויח את הסיום המוגזם. ניתן לשער שמשהו מתהליך כתיבת התסריט, איבד הרבה מהניואנסים,  משמעויות ומיזנסצנה שהפכו את המחזה "הבן" לכזה אהוב באותה מידה כמו "האב". האדפטציה הקולנועית אינה עושה עימו חסד, למרות מספר הברקות והופעה אחד מצוינת של יו ג'קמן, "הבן" מאכזב.

(אור פז)