ביקורת: אל תדאגי, יקירתי

הסרט החדש של אוליביה וויילד מרגיש יותר כמו פיילוט.
שם רשמי
אל תדאגי יקירתי
שם לועזי
Don't Worry Darling

רוב הסרטים שראיתי בחיים – אם לא כולם – השאירו אותי עם שאלות בסיום. שאלות כמו "מה קרה בסוף עם הדמות המשנית ההיא?" או "איך בעצם המכונה הזאת עובדת?" או "אבל למה הם לא יכלו לעוף על הנשרים למורדור?" מן הסתם, סרטים לא חייבים לענות על כל שאלה שהם מעלים, וכנראה גם לא יכולים לעשות זאת בזמן הקצוב שיש להם. שזה לגיטימי, כי א. לא כל שאלה צריכה לקבל תשובה בסרט עצמו, הרבה מזה כנראה לא רלוונטי לסיפור, וב. ככה הצופים יכולים להמציא תשובות משלהם. אבל יש שאלות שכן כדאי לסרטים לענות עליהן, אם לא לעומק אז לפחות בכמה משפטים. לפעמים סרטים לא עושים אפילו את זה, מה שמשאיר את הצופה עם תחושות של בלבול ותסכול. סרטים כמו "אל תדאגי יקירתי".

אליס (פלורנס פיו) וג'ק (הארי סטיילס) גרים בעיירה פרברית בשם "ויקטורי", שנראית כאילו יצאה מסרט של טים ברטון (כולל העיצוב של אמצע המאה הקודמת). בכל בוקר הגברים יוצאים אל המדבר שמקיף את העיירה כדי לעבוד במפעל המסתורי שבראשותו עומד פרנק (כריס פיין), והנשים נשארות בבית כדי לבשל, לנקות ולבלות ביחד. כמו תמיד בסיפורים כאלו, לא הכול אידילי כפי שהוא נראה ואליס מתחילה לשים לב להתרחשויות מוזרות, כמו מטוס שמתרסק באמצע המדבר או חלון זכוכית שמתחיל למחוץ אותה. ואז קורה עוד משהו מוזר ועוד משהו מוזר, ואז – אני מקווה שאתם יושבים – עוד משהו מוזר. כן, אליס מגלה עוד ועוד דברים מוזרים במה שתופס לא מעט מהנפח של הסרט, אבל זה מאוד רפטטיבי ולא ממש מקדם דברים או תורם הרבה מידע חדש לצופה. היה אפשר לקרוא לסרט הזה גם "דברים מוזרים".

אחרי שאליס מסתובבת ואומרת "משהו מוזר פה" ואנשים מנסים לשכנע אותה ש"מה פתאום, הכול תקין, את סתם היסטרית", מגיע הרגע של "הנה מה שבאמת קורה", וברגע הזה ההיגיון של הסרט ושל העולם שלו עושים צניחה חופשית בלי מצנח. במערכה האחרונה יש כמה וכמה חשיפות וקפיצות לוגיות מאוד גדולות, אבל במקום לתת הסברים הסרט אומר "טוב, צריך תכף לסיים פה, אז כל זה קורה כי ככה החלטתי, יאללה ביי". ביקורת שקראתי תיארה באופן די מדויק שהסרט מרגיש בו זמנית גם ארוך מדי וגם קצר מדי. כדי לעשות את מה שהוא ניסה לעשות בתור סרט, כל הקצב שלו היה צריך להיות שונה לחלוטין, כשדברים מסוימים צריכים לקרות הרבה יותר מוקדם. במתכונת הנוכחית הוא מרגיש יותר כמו פיילוט של סדרת מסתורין שמעלה הרבה שאלות בסוף שלו, רק שלא נקבל עוד פרקים שיענו עליהן.

אז בסדר, יש לו סוף מאוד מבלבל ולא מספק, אבל איך הדרך לשם? לא מאוד מלהיבה, תודה ששאלתם. פלורנס פיו מוצלחת כהרגלה אבל נראה שמסביבה אף אחד לא מאוד מושקע במה שהוא עושה, והארי סטיילס בולט לרעה. יכול להיות שהוא זמר מוצלח ובן אדם מקסים, אבל שחקן הוא לא, לפחות כרגע. עוד חיסרון גדול שקשה מאוד להתעלם ממנו הוא הפסקול, שהוא מהגרועים של השנה. יש כל מיני סוגים של מוזיקה עוכרת שלווה, אבל המוזיקה כאן נשמעת יותר כמו זמזום מעצבן שעשוי לגרום לכם לנפנף ביד ליד האוזן מתוך אינסטינקט. הבימוי של אוליביה וויילד לא מרשים או בולט במיוחד רוב הזמן, כשלפעמים יש הבלחות של יצירתיות ולפעמים מרגיש כאילו הסרט צועק "שימו לב לבימוי שלי!"

באחד הקטעים בסרט, כריס פיין אומר "אנחנו לא חוזרים אחורה, אנחנו דוחפים קדימה!" אבל אחרי "חורשות את הלילה", סרט הביכורים הנהדר של וויילד, האחד הזה לוקח רוורס חזק ואז מתרסק במורד הר תלול. למרות האיכות של הסרט וכל הדרמות המוזרות שנוצרו סביבו, אני כן מקווה שוויילד תעשה סרט נוסף, בתקווה עם תסריט חכם יותר. היא כבר הוכיחה שהיא יודעת מה היא עושה מאחורי המצלמה, וכולי תקווה שזאת מעידה קטנה ושאני לא צריך לדאוג. בינתיים יש דברים יותר מדאיגים, כמו מה יהיה גודל התפקיד של הארי סטיילס ביקום של מארוול.