רק מרגריטה: "בת האמן" הוא יצירת אומנות במלא מובן המלה

"בת האמן" הוא סרט מבלבל, במובן הטוב של המלה. סרטם המתעתע של מרגריטה לינטון ויניב לינטון הוקרן בפסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי, שם זכה בפרס סרט הביכורים, מה שמסמן אותו כסרט דוקומנטרי. אבל אופן עשייתו מעלה שאלות לגבי הגדרת הז'אנר. ושוב, במובן הכי הטוב. לצד היותו דרמה אנושית נוגעת ללב, "בת האמן" הוא יצירת אומנות במלא מובן המלה.

בת האמן שבכותרת היא במאית הסרט מרגריטה. זה שנים שהיא לא ראתה את אביה, שהחל לעשות לעצמו שם כצייר עוד בברית המועצות – לפני שעלה ארצה, התחתן, התגרש והתחרד. לדברי דורון לוריא, שאצר את תערוכת הפורטרטים של אביה במוזאון תל אביב, אמנותו השתחררה והעמיקה דווקא כשפנה אל הדת. אבל עוד לפני שהחליף חיים, מרגריטה תמיד חשה שאביה מנוכר אליה. התערוכה במוזאון, שם היא רואה לא רק דיוקנאות עצמיים שלו, אלא גם של משפחתו החדשה, מעוררת בה רצון לחדש את הקשר איתו. היא מציעה לעשות זאת באמצעות סרט שתצלם עליו ועל התערוכה. הקול העולה משיחות הטלפון – בפעמים הבודדות שהוא בכלל עונה – נשמע ידידותי אך מסויג, אומר שהוא רוצה לפגוש אותה אבל אף פעם לא מתחייב. באחת השיחות הוא מציע לה לצלם אנשים שמחכים בתחנות אוטובוס, והיא נענית להצעה בניסיון להתקרב אליו ולנקודת מבטו, אף שהוא עצמו אינו שם.

מישהו אמר דדי אישיוז? מתוך הסרט "בת האמן". צילום: יניב לינטון

מרגריטה מחפשת את אביה בציורים שלו, ובשיחות עם אמה, שמדברת על הנרקיסיזם שלו, ועם אחיה, שיחסיו עם אביו תמיד היו טובים יותר והוא אף זכה שאביו יצייר אותו. את עצמה היא לא רואה בציורים (שצולמו יפה על ידי יניב, בן זוגה לחיים וליצירה). וכל הזמן היא ממשיכה לקוות שאביה סוף סוף יבוא לפגוש אותה ויתייצב מול מצלמתה. בשלב מסוים היא מנסה גישה חדשה – היא מדמיינת את פגישותיהם העתידיות על בסיס דברים שנאמרו בטלפון, ומלהקת שחקן למלא את מקומו של אביה. הליהוק של ולדימיר לנסקי יפה התואר – שבו היא בוחרת מבין כמה מועמדים – הוא אחת מנקודות הכוח של הסרט. לנסקי מתקיים מול המצלמה בשני רבדים, כשחקן שמספר לה על עצמו, וכאיש שהוא מגלם. נוכחותו הנעימה והכובשת מעצימה את העצב על היעדרו של האיש האמיתי.

לא מוצאת את עצמה ביצירה או בחייו. מתוך הסרט "בת האמן". צילום: יניב לינטון

בעצם בחירתה לעצב דיוקן של אביה ושל יחסיהם באמצעות האומנות שלה, הבמאית נוהגת כמנהג אביה הצייר. שמו האנגלי של הסרט, "The Artist's Daughter, Oil on Canvas" ("בת האמן: שמן על קנבס"), מחדד את ההקבלה בין היצירה הקולנועית של מרגריטה, לציורי הפורטרט של אביה. ב-1977 אורסון וולס יצר סרט נהדר בשם "ז' זה זיוף", שמספר על שני זייפנים מפורסמים – זייפן האומנות אלמיר דה הורי והסופר קליפורד אירווינג שכתב את הביוגרפיה שלו, ולפני כן התפרסם כמי שזייף את האוטוביוגרפיה של הווארד יוז. הסרט של וולס מערבב במיומנות של קוסם בין התיעודי לבדיוני, והוא עצמו מלאכת זיוף ערמומית ומבריקה. נזכרתי בסרטו של וולס במהלך הצפייה ב"בת האמן", שכמותו משחק עם תשומת הלב של הצופים, ומערבב בין שכבות שונות של אמת ובדיון, תוך כדי ניסיון לעצב דיוקן של אמן ואומנותו. מבחינת חוויית הצפייה שלי, לא יכולתי לתת ל"בת האמן" מחמאה גדולה יותר מאשר להזכירו בנשימה עם סרטו של וולס.

אישי, מכמיר לב ופשוט פנטסטי. מתוך הסרט "בת האמן". צילום: יניב לינטון

עם זאת, כאמור, מדובר בסרט אישי יותר, שהעורק הדרמתי המרכזי שלו מוקדש לניסיונה העקשני ומכמיר הלב של בת לקבל את תשומת לבו של אביה או לפחות לתפוס שליטה על הנרטיב של יחסיהם. סרטים שקולנוענים עושים על אבותיהם המפורסמים והנעדרים (לעיתים נדירות יותר על גם אימהות) בניסיון לפענח אותם עבור עצמם, זה תת ז'אנר בפני עצמו בקולנוע התיעודי. זכור במיוחד הסרט האמריקאי הנפלא "הארכיטקט שלי" מ-2003, שנתנאל קאהן יצר על אביו המנוח לואיס קאהן, שאותו חיפש בבניינים שעיצב ברחבי העולם. בקולנוע הישראלי יש נוכחות מוגברת לסרטים בתת הז'אנר הזה, וחלקם מעוררים רושם לא נוח שקרובי המשפחה מנוצלים לצורך יצירת הסרטים, שבסופו של דבר מעמידים את יוצריהם במרכז. גם השאלה הזו עולה בסרטה של לינטון, ואף מנוסחת במפורש על ידי אחיה. התשובה פקחית ומרובדת, ותוציא אתכם מהקולנוע עם שאלות חדשות.

★★★★
בימוי: מרגריטה לינטון ויניב לינטון. ישראל 2022, 59 דק'
"בת האמן" עולה לסדרת הקרנות בבתי קולנוע לב (חלקן בנוכחות היוצרים), ובהמשך ישודר ביס דוקו.