"הלוטוס הלבן", עונה 2, סלקום TV, הוט HBO, הוט VOD
בעונתה הראשונה הייתה "הלוטוס הלבן" עירוב מוצלח מאוד בין דרמה לקומדיה שחורה. היא הצליפה בניוון חברי העולם האמיד והשבע, תוך כדי בניית דמויות חייכניות כלפי חוץ וחשיפה מתוחכמת של הרבדים האפלים יותר בתוכן. זה היה טוב, זה פעל, והרגעים שבהם התפתל הצופה באי־נוחות בכיסאו היו מלאכת הנדסה משובחת של יוצר הסדרה מייק וואט.
התגובות הנלהבות לסדרה ואחוזי הצפייה הגבוהים הביאו לפיתוחה של עונה שנייה שבשידורה הוחל בשבוע שעבר. קהל הנופשים עובר הפעם לאתר ריזורט אחר של רשת הלוטוס הלבן - סיציליה. הדמויות והשחקנים שונים, מלבד ג'ניפר קולידג', היא טניה מהעונה הקודמת, ושתי דמויות מוכרות מאוד לצופה ישראלי - פ. מארי אברהם ("אמדיאוס") ומייקל אימפריולי, הוא כריסטופר מ"הסופרנוס".
העונה השנייה, אם לשפוט לפי שני הפרקים ששודרו עד כה, נוצרה בעיקר כדי לעצבן את הצופה. אומנם הנוף הסיציליאני רווי ההיסטוריה מרהיב, אבל צוות המלון חיוור ולא מזכיר, לפחות בינתיים, את אוסף המוזרים שניהל את המלון בהוואי, ובעיקר זהו התחכום שהושלך לפח.
העימותים בין הדמויות, האמורים להיחשף במינון מעודן, מושלכים כאילו פגעו במאוורר היישר בפרצופו של הצופה. בנאדם צריך להיות מלאך עלי אדמות כדי לא להרגיש נמלים צועדות לו על העור כשטניה (ואגב גם גרג בן זוגה ששונא אותה בחום) עולה על המסך. את כל עבודתו הקולנועית המשובחת תשכחו ברגע לפ. מארי אברהם כשתצפו כיצד הוא מנג'ס ביסודיות ובלי הפסקה לבנו דומיניק (מייקל אימפריולי). מאבקי כוח בלתי פוסקים בין שני זוגות צעירים - אלה שטחיים ואלה מעמיקים יותר (יעני קוראים ספרים ליד הבריכה) - הם בעיקר מטרד שחוזר על עצמו יותר מתוספת איכות. אין כאן סאטירה. יש אנשים מעצבנים נון־סטופ בכמויות מופרזות יתר על המידה. עם כזה הכל כלול כבר עדיף להישאר בבית.
לראות או לוותר: יש גופות בסוף, אז לפחות בשביל זה אפשר לראות. לא חובה.