מאסטרו האימה מציג: כזה עיבוד ל"פינוקיו" עוד לא ראיתם

ב-2017 נסעתי לפסטיבל אנסי לאנימציה להשתתף בצוות שיפוט מטעם האיגוד הבינלאומי של מבקרי קולנוע. ערב אחד ישבתי במסעדה עם כמה אנימטורים ישראלים, ופתאום אחד מהם קפץ וניגש אל אנימטור אמריקאי מפורסם (בקרב אנימטורים) שהתיישב בשולחן סמוך. הבחנתי שעוד אנשים התגודדו סביבו, אך לפתע כל החבורה הזאת נעה כאחד אל שולחן אחר. עקבתי אחריה במבטי וראיתי שבדיוק הגיע לשם גיירמו דל טורו. תהיתי מה עושה הבמאי המקסיקני בפסטיבל אנימציה, וסופר לי שהוא יוצר שתי סדרות אנימציה, ואף מתכנן לביים סרט על פי "פינוקיו". ביוני השנה דל טורו חזר לפסטיבל אנסי להציג שם שני קטעים מהסרט שעדיין לא הושלם. לפי דיווחים בעיתונים, הקטעים והטריילר התקבלו בתשואות.

דל טורו ("צורת המים" זוכה האוסקר) הכריז על כוונותיו לעבד את ספרו של קרלו קולודי לסרט אנימציה עוד ב-2008, וסיפר שזה חלום חייו. אבל ההפקה התעכבה משלל סיבות, עד שב-2018 נטפליקס התגייסו לממן אותה. הסיפור על הנגר האיטלקי שבונה ילד מעץ המשתוקק להיות ילד אמיתי, הצית את דמיונם של לא מעט אמני קולנוע. פרנסיס פורד קופולה ניסה במשך שנים להרים הפקת לייב אקשן של "פינוקיו", אך זו נפלה קורבן לקרבות משפטיים בין אולפנים, "אינטליגנציה מלאכותית" של ספילברג הוא וריאציה עתידנית של אותו סיפור ויש עוד המון עיבודים ישירים ועקיפים בשלל שפות, שלא הותירו חותם. האחרון שבהם עד כה היה הרימייק הכעור והמיותר, בבימויו של רוברט זמקיס, לסרט האנימציה של דיסני מ-1944 שעלה בדיסני+ לפני שלושה חודשים.

עכשיו מגיע תורה של גרסת דל טורו – סרט מוזיקלי באנימציית סטופ מושן, שלא פעם מתפלג מעלילת הספר – לא תמצאו בו את השועל והחתול הנכלוליים, וגם לא את העגלון שהופך ילדים לחמורים. בכלל, זה עיבוד שונה מאוד מאלה שקדמו לו, ואני שמחה לדווח שהוא עשיר, מעניין, מרובד רגשית, ושהכיעור שלו מלא יופי. הנטייה הטבעית של דל טורו ("קרימזון פיק", "סמטת הסיוטים") היא ליצור סרטי אימה פיוטיים, וזאת ניכרת גם כאן. היא בולטת, למשל, בעיצוב של הפיות הכחולות (יש שתיים, והן אחיות) כסוג של עש וכמפלצת היברידית, ובתוספת עלילתית ששולחת את פינוקיו אל עולם המתים. אלא שמעצם היותו בובת עץ עם נשמה שאולה שחייו הם בדיה, הוא חוזר משם שוב ושוב.
התסריט מאת דל טורו ומרק גוסטבסון מעביר את הסיפור שנכתב במאה ה-19 לאיטליה הפשיסטית שבין מלחמות העולם, וכך הופך על ראשו את המסר החינוכי מהסרט של דיסני, שהתקבע בתרבות כמעין גרסת מקור. בתחילת הסרט ג'פטו הוא נגר חביב ואב אוהב לבנו הממושמע קרלו, עד שהילד נהרג, כקרבן מקרי של מלחמת העולם הראשונה. הנגר הופך לאלכוהוליסט מריר ומזניח את עבודתו על פסל ישו בכנסיה, עד שלילה סוער אחד בטירוף של צער ושכרות הוא כורת עץ ומגלף ממנו בובה. כך מצטלבות דרכיהם של ג'פטו והצרצר סבסטיאן (קולו של יואן מקגרגור), שמתגורר בעץ, ומשמש כמספר הסיפור. מנקודת מבטו של הצרצר, סצנת הבריאה של פינוקיו מעוצבת כסצנת אימים ונדמית להתעללות.

אחרי ביקור הפיה הכחולה, פינוקיו מתעורר לאיטליה של מוסוליני. בביקורו הראשון בעיירה אנחנו רואים ציור של הדוצ'ה על הקיר, ומתחתיו כתוב "להאמין, לציית, להילחם". מכאן והלאה חינוך לציות מוצג בסרט ככניעה לפשיזם. נציג המפלגה פודסטה (רון פרלמן) הוא זה שדורש שפינוקיו יישלח לבית הספר כדי שילמד להיות "נער פשיסט לתפארת" כמו בנו קנדלוויק, ומאוחר יותר הוא לוקח את פינוקיו לפנימייה צבאית שם הוא מנסה להפוך אותו לחייל. גם מנהל תאטרון הבובות, הרוזן וולפה, שלוכד את פינוקיו בדרכו לבית הספר ומעלה אותו על הבמה, שם בידיו רובה והופך אותו לכוכב של מופע תמיכה במוסוליני (שמגיע לאחת ההופעות). דווקא נטייתו הטבעית של הבובון השובב להפר הוראות ואפילו לשקר, היא שמצילה אותו ואת סובביו מנפילה לזרועות הפשיזם.

חוט סמלי נוסף שנטווה לאורך הסרט הוא הדימוי של פינוקיו לישו, החל מהשאלה שהוא מפנה לאביו, מדוע האנשים בכנסיה אוהבים את בובת העץ התלויה על הצלב ולא אותו. מהרפתקה להרפתקה פינוקיו יתפתח מבחינה תודעתית ורגשית עד שיהיה מוכן להקריב את עצמו כדי להציל את אהוביו (לא בשם ארצו ומנהיגה), וכך יהפוך עצמו לראוי להשוואה. התמות הגדולות האלה משולבות בסיפור התבגרות יפה ונוגע ללב. גם הסיום שונה מהמקובל (הפיה אף פעם לא מבטיחה לפינוקיו שהוא יכול להפוך לילד אמיתי) ועם זאת הוא מספק ומרגש.

אחד הסיכונים הגדולים שדל טורו לקח על עצמו הוא העיצוב של פינוקיו כבובת עץ לא צבועה עם חורים במקום עיניים (פינוקיו באיטלקית זה "עין של אורן"). עצם הבחירה באנימציית סטופ מושן ממחישה את רעיון הבובה שמתעוררת לחיים, וכמו הופכת את דל טורו לשילוב של ג'פטו והפיה הכחולה. הילד גרגורי מן (שמדבב גם את קרלו) מעניק חיים עולצים לבובה הסקרנית ותאוות החיים (ושוקו חם). לא קל להתאהב ביצור הזה, וכשזה קורה הסרט משיג את זה בזכות.

לא כל הדמויות מוצלחות באותה מידה. ג'פטו (דיוויד בראדלי) הוא דמות שלמה ונוגעת ללב, והאחיות הכחולות (שתיהן בגילומה של טילדה סווינטון) מותירות רושם עז. דווקא דמויות הנבלים פחות אפקטיביות. מגרונו של הרוזן וולפה מדבר כריסטוף וולץ וחשתי חוסר התאמה בין הקול לבין החזות. וגם הצרצר הטוב שנרמס שוב ושוב אינו גדל כדמות. מנגד, מפתיע לגלות שאת הצווחות הצרודות שיוצאות מפיו של הקוף ספצטורה, עוזרו של וולפה, סיפקה קייט בלנשט בכבודה ובעצמה. לקוף הכעור הזה יש קשת דרמתית יפה שמשתלבת בטון האידיאולוגי והרגשי של הסרט.

השירים שהלחין אלכסנדר דספלה הגדול אינם שירי מחזמר טיפוסיים. הם קליטים למדי אך אינם שואפים לשיאים רגשיים. בולט ביניהם השיר היפהפה "צ'או פאפא" שפינוקיו שר אחרי פרידתו מג'פטו. דווקא שירו של הצרצר המושמע על כותרות הסיום הוא שיר ברודוויי קלאסי אופטימי, סוחף ומרומם על חשיבה חיובית, ששולח אותנו אל "Always Look on the Bright Side of Life" מ"בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון.

4 כוכבים. Guillermo del Toro's Pinocchio בימוי: גיירמו דל טורו. קולות: יואן מקגרגור, טילדה סווינסטון, כריסטוף וולץ, רון פרלמן, קייט בלנשט. ארה"ב/מקסיקו 2022, 114 דק'