למעלה מעשר שנים שגיירמו דל טורו ("צורת המים") מנסה לעשות עיבוד קולנועי משלו ל"פינוקיו"; עכשיו, אחרי עיכובים רבים שאופייניים להוליווד - ביניהם גם קושי בהשגת מימון לסרט - "פינוקיו" של דל טורו מצא בית חם בנטפליקס. ענקית הסטרימינג ידועה ביכולת הכלכלית המרשימה שלה, שמאפשרת לה גם להעניק חופש יצירתי נרחב במיוחד עבור יוצרים מבוססים. לא תמיד חופש יצירתי מוחלט יוביל ליצירה מוצלחת, אבל במקרה של "פינוקיו" של דל טורו, אין ספק ששיתוף הפעולה של הבמאי ושל ענקית הסטרימינג הוכיח את עצמו - והוליד את אחד העיבודים היותר ייחודיים ומקוריים שיצאו בשנים האחרונות.
הגרסה של דל טורו ל"פינוקיו" נכתבה יחד עם פטריק מקהייל (יוצר "הגן המסתורי", מיני סדרת אנימציה מקסימה ומוערכת שאף זכתה בפרס האמי) ובוימה על ידי דל טורו עצמו ומארק גוסטפסון. דל טורו ושותפיו נצמדו למקור כשהקנו לסרט את הטון האפל שלו, ואכן, הסרט דומה יותר לגרסת הספר של "פינוקיו" - במיוחד בהשוואה לגרסאות השונות של דיסני, ולשינויים הכבדים שהן עשו באגדה על מנת להתאים אותה לילדים. "פינוקיו" של דל טורו כן עשה כמה שינויים בסיפור, שמצליחים לרענן אותו - אבל במקביל, הסרט לא מתרחק יותר מדי מכמה מהמסרים המהותיים שעומדים בבסיסו של המקור.
העלילה מתרחשת באיטליה הפשיסטית של שנות ה-30 ומתמקדת בג'פטו, נגר צנוע, שבעבר היה אדם שמח ושותף פעיל בקהילה - עד שבנו הצעיר קרלו מת בפתאומיות בזמן מלחמת העולם הראשונה. מאז, ג'פטו התרחק מהקהילה והפסיק לעבוד בנגרות, והוא מבלה את מרבית ימיו בצריכת אלכוהול ובגעגועים לבנו שהלך לעולמו בטרם עת. לילה אחד של ייאוש מוביל אותו לבנות בובה בדמותו של קרלו שתחליף את בנו המנוח, אלא שהבובה מקבלת חיים – ואז, כידוע, דברים מתחילים להסתבך.
אם יש דבר אחד שמוכיח שהסבלנות השתלמה לדל טורו, היא הרמה הגבוהה של ההפקה. "פינוקיו" הוא סרט סטופ מושן משולב אנימציה וניכר שדל טורו ושותפיו השקיעו רבות בכל פריים ופריים. עיצוב הבובות, כמו גם התפאורה, נעשה בקפדנות - ואין ספק שיש מחשבה והשקעה מאחורי כל פרט ופרט. הדמויות של דל טורו לחלוטין לא מזכירות במראה שלהן את הגרסה הילדותית יותר של דיסני לאותן דמויות: הן עוצבו בהשראת איוריו של האמן גריס גרימלי, ומתאימות לפיכך באופן מושלם לאופי הקודר יותר של הסרט. מוחו הייחודי של דל טורו ניכר לא רק בשינויים שנעשו בסיפור, אלא גם בעיצוב דמויות שמצליח להיות מרהיב, ביזארי ומקסים בעת ובעונה אחת.
אבל אין ספק שכדי להחיות כמו שצריך את הדמויות, לא מספיקה רק בניית הבובות והתפאורה, אלא גם שחקנים שיעניקו להן קול. מהבחינה הזאת, הליהוק ב"פינוקיו" לא פחות ממושלם. הוא כולל בין היתר את דיוויד ברדלי (השרת הממורמר מסדרת סרטי "הארי פוטר") שעושה עבודה יוצאת מן הכלל ונוגעת ללב בתור ג'פטו; את כריסטוף וולץ ("ממזרים חסרי כבוד") בתור מנהל הקרקס האכזרי; את יואן מקגרגור בתור קריקט, שמספק כמה מהרגעים היותר משעשעים בסרט; את גרגורי מאן הצעיר והמוכשר בתור פינוקיו וקרלו; וגם את טילדה סווינטון וקייט בלנשט.
הבחירה למקם את סיפור פינוקיו באיטליה הפשיסטית היא בהחלט לא מקרית, והיא מעניקה רבדים נוספים לסיפור - שמחזקים את המסרים שלו ומרחיבים אותם. אם "פינוקיו" המקורי עוסק במשמעות של להיות אנושי, דל טורו צולל לסוגיה הזו קצת עמוק יותר, בכך שהוא עוסק במשמעות של להיות אנושי לנוכח סביבה שהולכת ונעשית פחות אנושית - משטר טוטליטרי שמקדש ציות עיוור ומוקיע את כל מי ששונה ולא הולך בתלם. הרעיון הזה מאפשר לדל טורו לקחת את הסיפור שהוא מספר צעד אחד קדימה - ולהפוך את פינוקיו השונה והמורד לדמות דיסידנטית, לנון קונפורמיסט, שלא רק לומד על המשמעות של להיות אנושי, אלא גם לומד לחשוב בכוחות עצמו ולא להיכנע ללחצים סביבתיים.
אפשר לראות את הבחירה הזו גם כמעין הרחבה של המסרים המקוריים של "פינוקיו", וגם כיציאה נגדם - בעיקר כי בספר המקורי אחד המסרים הבולטים הוא דווקא ציות: בגרסה המקורית פינוקיו לומד שילדים שלא מצייתים יהפכו לחמורים, אבל אצל דל טורו, ילדים שכן מצייתים עלולים להפוך לחיילים אפורים. בשלב מסוים בסרט, פינוקיו, קנדלוויק וילדים נוספים נשלחים למעין מחנה טירונים לנערים שעתידים להפוך לחיילים צייתניים ואכזריים של מוסוליני; דווקא בחלק העגום הזה שלו, הסרט מציג כמה נקודות אור - שכל אחת מהן היא שיעור במשמעות של אחווה, חברות וקבלת השונה. אי הציות נתפס כאקט שהופך את פינוקיו לאנושי יותר מבני אדם בשר ודם.
"פינוקיו" של דל טורו נוגע גם במערכות יחסים בין אבות לבנים, והוא עושה זאת בעיקר דרך הקשר המורכב בין ג'פטו לפינוקיו וההשוואה הבלתי נמנעת לקשר הקודם של ג'פטו עם בנו קרלו. המורכבות שביחסי אב ובן באה לידי ביטוי גם דרך עיניו של קנדלוויק, שנאלץ להתמודד עם אב נוקשה (ופשיסט נלהב). אבל למרות שהסרט נוגע בנושאים מורכבים - כמו מוות, אבל, מלחמה ומשטרים חשוכים - הוא מצליח לשמור על קו אופטימי, בין היתר כי הוא גם עוסק בצדדים היפים יותר של האנושות.
לרוב, כדאי שעיבודים מחודשים יצדיקו את קיומם - וייתנו סיבות מוצדקות לחזור לסיפור ישן ומוכר, מלבד ניסיון לעורר רגשות נוסטלגיים. עיבוד מחודש כשמו כן הוא, ומן הראוי שהוא יחדש משהו בסיפור. כאן, ההשוואה של "פינוקיו" של דל טורו לעיבוד המחודש של דיסני שיצא בספטמבר השנה היא בלתי נמנעת, והמסקנה היא חד משמעית - דל טורו הצליח היכן שדיסני כשלו נחרצות. הגרסה של דיסני הרגישה ממוחזרת, חסרת יצירתיות ובעיקר מיותרת, בזמן שפינוקיו של דל טורו מצליח לבלוט כעיבוד שמרענן את הסיפור, משדרג אותו - ולפיכך מצדיק את קיומו.
"פינוקיו" של דל טורו הוא עיבוד שיישאר בזיכרון שנים קדימה, ולו רק בגלל שהלב שלו במקום הנכון. דל טורו השקיע את כל כולו ביצירה שמצליחה להיות מאוד "דל טורואית", ובמקביל גם נאמנה במידה למקור. קריקט אוהב להגיד "עשיתי כמיטב יכולתי וזה הכי טוב שאפשר" - ובכן, אין ספק שזה מה שדל טורו עשה, והתוצאה היא בהחלט הכי טובה שאפשר.