"אזרח מודאג": "הלוטוס הלבן" גרסת נווה שאנן

בן ורז הם נערי הפוסטר של הג'נטריפיקציה. תושבי דרום תל אביב נוהגים להאשים את דיירי צפון העיר שהם פריבילגים שלא יודעים כמה קשה לחיות בחברת מהגרי העבודה (או פליטים – תלוי בנקודת המבט שלכם), אבל הנה שניים שעשו מעשה ורכשו דירה באזור הבעייתי. הם לא עשו זאת מסיבות אידיאולוגיות או אלטרואיסטיות כלשהן. הדירות שם פשוט הרבה יותר זולות, והובטח להם שתוך שנה שנתיים השכונה תתמלא באנשים כמותם.

בתחילת "אזרח מודאג" אכן נראה שהם הביאו איתם את צפון העיר, ודירתם הנאה זוהרת בצבעי לבן זך וירוק מיץ בריאות. מונטאז' של בוקר מראה לנו את שואב האבק הרובוטי מתעורר לפניהם ומתחיל לנקות את דירתם לצליליים קלאסיים (קסטה דיווה – אחת האריות הכי מושמעות בסרטים). אחריו קמים גם בן (שלומי ברטונוב) ורז (אריאל וולף), הישנים חבוקים זה בזרועות זה, ובן משקה את העציצים (בקנקן לבן) לפני צאתו לעבודה כמעצב גרפי של סביבה עירונית.

צופים מנוסים יודעים לאבחן שהחזות המושלמת של מגזין עיצוב פנים נועדה להיסדק במהרה, כי ככה זה תמיד (ראיתם את "הלוטוס הלבן", כן?), וכי אנחנו מתרשמים שבן ורז חיים בתוך בועה ועושים כמיטב יכולתם להכחיש את הסביבה. בערב מבקרים בדירתם בני הזוג רותי (לנה פרייפלד המצוינת) ורועי (אוריה יבלונסקי), ובן מספר להם על העץ שנטע ברחוב מול הדירה – תרומתו למרחב הציבורי. מאוחר יותר בלילה הוא מבחין בבחור שחור משעין את כל כובד משקלו על הגזע הדק של העץ. הוא יוצא להעיר לו, אך הבחור שב להישען, בין אם בהתרסה או בחוסר תשומת לב, ובן מתקשר למוקד העירוני להזעיק מישהו שיציל את העץ.

מה שקורה בהמשך מתחיל לערער את עולמו של בן. מחלונו הוא רואה שוטרים רודפים אחרי בחור שחור, אולי זה אותו אחד ואולי לא, מפילים אותו לקרקע ובועטים בו. יום יומיים אחרי כן הוא שומע זעקות בכי מדירה אחרת בבניין, ונאמר לו שמישהו מת. הוא מבין שככל הנראה שיחת הטלפון שלו חוללה שרשרת אירועים טראגית, אבל הוא אינו ממהר להודות באחריות שלו, גם לא בפני עצמו. בינתיים הוא הולך ומסתגר, ואינו מסוגל לתפקד מינית. זה לא רק מעיב על יחסיו עם רז, אלא גם מעכב את החלטתם להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית בארץ עולם שלישי – בחירה שהיא חלק מאותה הכחשה נוחה שבה בני הזוג חיו עד כה. כשהם חוגגים במצעד הגאווה יחד עם המוני הומואים (בסצנה שצולמה על רקע המצעד האמיתי), בן מתקשה להצטרף לשמחה הכללית, כי הוא נאכל מבפנים.

הם לא אנשים רעים או משהו. פשוט קצת אנוכיים. "אזרח מודאג" (צילום: גיא סחף)

ב-1945 כתב המחזאי הבריטי ג'יי.בי. פריסטלי את המחזה "המפקח בא", שהועלה מאז על במות רבות (גם בישראל) ועובד לכמה סרטים. במחזה, המתרחש ב-1912, מתייצב מפקח משטרה מסתורי בביתה של משפחה עשירה החוגגת את אירוסי הבת, וחוקר את הנוכחים בקשר להתאבדותה של אישה צעירה ממעמד הפועלים. בהתחלה כולם טוענים שאין להם מושג מי זאת, אך בהדרגה מתברר שכל אחד מבני המשפחה תרם את חלקו להתדרדרות שהביאה למותה, בלי להיות מודע למעשי האחרים. בסוף המחזה, אחרי שמפקח עוזב, הבת והבן חשים אשמה ולוקחים אחריות על מעשיהם, בעוד השאר ממשיכים להתבצר בהכחשה.

נזכרתי ב"המפקח בא" אחרי הצפייה ב"אזרח מודאג", משום שכמותו הוא בנוי כמעין משל מוסר על האופן שבו אנשים ממעמדות משופרים מחוללים אסונות בחייהם של המעמדות המנוצלים מתוך נרקיסיזם ואגוצנטריות חסרי מחשבה. לא מדובר באנשים רעים, אלא בכאלה שמספרים לעצמם שהם אנשים טובים, כמו בן שדואג ליפות את הסביבה, ומעדיף לשכוח מה שהוא ודאי יודע על מה המשטרה עושה לאנשים שחורים.

לא כולם יכולים להרשות לעצמם ריחוק סאטירי. "אזרח מודאג" (צילום: גיא סחף)

עידן חגואל כתב וביים סרט מעוצב, מוקפד ומדויק, שעוקב צעד אחר צעד אחר התהליכים הפסיכולוגיים שעובר בן (הוא גם הולך לפסיכולוג) בדרכו להכיל את חלקו בפרשה, ולהתמודד עם השאלה מה זה אומר עליו כבן אדם. התסריט בנוי היטב, ולא בכדי זכה בפרס בפסטיבל ירושלים, כמו גם הפסקול המינימליסטי שהלחינה זואי פולנסקי. שלומי ברטונוב, שחקן תאטרון גשר, מצוין בתפקיד הבחור שבעבודתו יוצר תמונות הרמוניות של אנשים במרחב עירוני (דימוי סמלי שחוזר כמו פזמון בשיר) בעוד בחייו הוא מתמודד עם שבר זהותי. אלא שבניגוד לאפקט הדרמתי המטלטל של "המפקח בא", "אזרח מודאג" בוחר בריחוק סאטירי, מסוג זה שמאפיין את "הלוטוס הלבן" שהוזכר למעלה. זאת בחירה שכמו מזמינה את הצופים להסתכל במראה ולבחון עד כמה אנחנו דומים לבן ורז, ויחד עם זאת היא משאירה אותנו קצת יותר מדי מרוצים מעצמנו שאנחנו מזהים את המפלה עוד לפני שהיא מגיעה.

הסיום הוא מעין תחבולה פסיכולוגית שבן מארגן לעצמו, כדי שיוכל לסגור את המגרה. זאת תחבולה אירונית ושנונה, התואמת את המבט הסאטירי של הסרט על מדוכאי העבר שהפכו לפריבילגים של היום. עם זאת, בעיני היא מתאימה יותר לנרטיב מעגלי של סרט קצר, והיא גורעת משהו מעוצמתו הפוטנציאלית של הסרט, שמספק חוויית צפייה מעניינת לכל אורכו.

3.5 כוכבים. בימוי: עידן חגואל. עם שלומי ברטונוב, אריאל וולף, לנה פרייפלד. ישראל 2022, 82 דק'