הדוקו על יהודה בארקן עושה הכל כדי רק, חלילה, לא להסתכל פנימה

גילוי נאות: מעולם, גם לא כנערה מתבגרת, לא חיבבתי את היהודה ברקן שניבט אלי ממסכי הקולנוע. לא מצאתי חן בסוג הגבריות שהפגין, וההומור של סרטיו נראה לי גס ולא מצחיק. היו לו רק שתי מתיחות מחוכמות שזכרתי לטובה (בשתיהן הוא לא השפיל אף אחד) – הפעם שהתקשר לקולנוע רמה ברמת גן שהקרין את "צלילי המוזיקה" (זה שודר באותו שבוע שראיתי שם את הסרט) וביקש למסור מברק לג'ולי אנדרוז, והקטע עם הרכבת הבלתי נראית. כשהתיישבתי לצפות בסרטם התיעודי של אלון גור אריה ועופר נעים על החיים והקריירה של יהודה ברקן, קיוויתי שהוא יציע נקודת מבט חדשה, שיגלה לי איזו פינה נסתרת שפספסתי, אבל לא מצאתי בו שום דבר כזה.

"אנחנו לא ניפרד לעולם" – משפט שנשאל מ"אבא גנוב" – מוגש לצופים בקולו של יהודה ברקן, לכאורה, שמספר לנו את סיפור חייו כמו שמספרים צ'יזבט ליד המדורה. הלכאורה הוא משום שהסרט נוצר אחרי מותו של ברקן מקורונה באוקטובר 2020. הקריינות אף רומזת לדברים שקרו אחרי מותו, כמו פגישה בין הבת שלא זכה להכיר (כי אמה הברזילאית שבה למולדתה כשעוד הייתה בהריון) לבין אחיה. אבל ברוח סרטי המתיחות של ברקן, לא תמצאו בקרדיטים את שמו של המתחזה. במקביל, בערוץ התמונה, קולאז' ערמומי של קטעים מסרטיו מדמה סצנות מחייו.

הקריינות נועדה להעניק לסרט ממד אישי, כאילו זה עוד סרט של יהודה ברקן, אבל באוזני היא חידדה את העובדה שהטקסט כמעט נטול אינטרוספקציה. "היינו תמימים וחשבנו שאפשר הכל", כפי שהוא (כאילו) אומר, אינו טיעון תקף לגבי מיני ההשפלות והחיפצונים של סרטי המתיחות של ברקן, שעוררו ביקורת גם כשיצאו למסכים בשנות השמונים ולא רק במבט לאחור. ג'ודי פאר וקרוליין לנגפורד, שחשפו ציצים בסרטי המתיחות, מספרות למצלמה שהן לא חשו מנוצלות, אבל אף אחת לא מדברת על איך חשו הצופות.

נקודת המוצא של הסרט היא שמבקרי הקולנוע מעולם לא נטו לברקן חסד – "ניסו לקבור אותי" כדברי הקריין – ולכן הם ושכמותם אינם מקבלים בו פתחון פה. קולגות (אלי תבור, יגאל שילון, זאב רווח, ניצה שאול), חברים (ששי קשת, אריה מוסקונה) ובני משפחה מספרים איזה אדם נהדר ושחקן מוכשר הוא היה (הקטעים מהסרטים לא תומכים בזה), פרט לנטייתו המוגזמת להמר. בנות זוג לשעבר (עדנה לב) אומרות גם דבר או שניים פחות סימפטיים. אבל אין מי שידבר על התרומה של "לופו", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" לתרבות (או חוסר התרבות) המקומית, ועל האופן שדמותו הקולנועית של ברקן עיצבה את התפיסה העצמית של הגבר הישראלי. המרואיינים מדברים על הסרטים רק במונחים של הצלחה או כישלון בקופות (מישהו מבטל את המונח "סרט בורקס"), וזה הופך את הדיוקן הקולנועי הזה לטקסט שטחי למדי. מי שאהב את סרטיו של ברקן ודאי ימצא כאן ריגוש נוסטלגי, אך מי שלא מצא אותם מהנים, כמוני, לא יגלה אוצרות.

אחרי כשעה, כשאנחנו מגיעים ל"אבא גנוב 3", הצצה אל מאחורי הקלעים של ההפקה חושפת תמונה לא נעימה של יחסו לנשים על הסט. במהלך צילומי "מייקינג אוף" של הסרט, ברקן מנסה לשכנע את עירית שלג להתנשק איתו מול המצלמות, והיא מתכווצת ומתחמקת והוא ממשיך ללחוץ (במאית הסרט, איילת מנחמי, מעדיפה לא להיכנס לזה). ואז איילת קורץ, הכוכבת בת ה-24 של "מחפשת בעל על ארבע", מספרת על הבושות והמבוכות שחשה במהלך הצילומים כבת זוגו של ברקן בן ה-48. יוצא שהחשיפות האלה קשורות לתחילת הנפילה של ברקן בשנות התשעים. שני הסרטים לא מצאו קהל והוא נכנס לחובות ופנה לעבר הדת. וכשברקן שם כיפה על ראשו והוסיף א' לשמו, הוא עבר מהטרדה מינית לשמירת נגיעה. עריכה זריזה של קטעים מסרטיו הישנים מדגישה את הניגוד החד וכמו תוהה לגבי הכנות של השִׂיחָדָש. אבל לא ברור איך הגיע מפה לשם.

במאי "אנחנו לא ניפרד לעולם", אלון גור אריה, ידוע כיוצרם של הסרטים המאוד מצחיקים "המוסד הסגור" ו"המוסד". הוא כתב את התסריט עם עופר נעים, שהפיק את הסרט. נעים הפיק גם את סרטו האחרון של בארקן, "אהבה בשלייקס" מ-2019, ונראה שהוא היה מושקע בו מכדי ליצור עליו סרט מהותי.

"יהודה ברקן – אנחנו לא ניפרד לעולם" ישודר בשני, 12.12, בשעה 21:15, ב-HOT8 וב-yes ישראלי