סגור
פנאי בארדו סרט
מתוך "בארדו". תהילת האמן נועדה רק כדי למרק את המצפון של מעריציו (צילום: netflix)

"בארדו": דיוקן שובה לב של יוצר כביר

"בארדו", סרטו החדש של הבמאי זוכה האוסקר אלחנדרו איניאריטו, הוא מסע יפהפה ומאתגר לתודעתו של יוצר שהתהילה רק מטביעה אותו ברגשי אשם. דרכו מתגלה נטפליקס שוב כפלטפורמה מרכזית לקולנוע אלטרנטיבי

איזה סרט משונה, מאתגר, חידתי, אבל יפהפה. "בארדו", סרטו השביעי של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("בירדמן"), והראשון שלו מאז "האיש שנולד מחדש" (שעלה בסוף השבוע בנטפליקס) הוא יצירה אישית, אוטוביוגרפית, סוריאליסטית ואסוציאטיבית: מסע של שעתיים וחצי במוחו, תודעתו, זיכרונותיו והזיותיו של עיתונאי וקולנוען מקסיקאי שחי בארה"ב — עם ביוגרפיה דומה להפליא לזו של איניאריטו עצמו — שעומד לקבל פרס חשוב על עבודתו, ובימים שלפני הענקת הפרס התודעה שלו מתנפצת לרסיסים וההסבר לכך מגיע ב־20 הדקות האחרונות של הסרט.
זה סרט של יוצר אכול ספקות ושטוף רגשות אשמה על הצלחתו. במה שנראה כמו קוקטייל בין "שמונה וחצי", "לה דולצ'ה ויטה", "כל הג'אז הזה" ו"יפה לנצח" (וגם קצת מסרטיו של הבמאי הפלסטיני־הנצרתי איליה סולימאן, אני די בטוח שזיהיתי כמה מחוות) איניאריטו והצלם הצרפתי־איראני דריוס חונדג'י יוצרים רצף תודעה המכיל כמה מהמוטיבים הצורניים שמאפיינים את סרטיו האחרונים של איניאריטו: שוטים ארוכים, מפותלים, לולייניים, מצולמים בעדשה רחבה, בתנועה מהירה קדימה, שמעבירה את הגיבור בהרף עין בין עבר, הווה ועתיד.
הוא נזכר במשפחתו, הוריו, אשתו וילדיו, ובא חשבון עם מבקריו. הוא מתקשה להחליט איפה הבית שלו: מקסיקו או ארה"ב — ויוצא למסע פנימי לגילוי מחדש של מולדתו: מהכיבוש הספרדי של קורטז ועד מלחמת ארה"ב־מקסיקו ב־1846 — ומחפש את היופי שבכיעור שלה.
כמו "רומא" של חברו אלפונסו קוארון, גם איניאריטו וארבעת פרסי האוסקר שלו על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" היה זקוק לכסף של נטפליקס כדי ליצור סרט דובר ספרדית שיהיה כה אישי ללא כוכבים ובלי ניסיון להיות קומוניקטיבי. שכן בבסיסו זה פשוט רצף של שוטים ופריימים עוצרי נשימה ועוצמתיים. כשמשקיעים בו מעט ריכוז ותשומת לב, זה דיוקן שובר לב וגם שובה לב של יוצר כביר, שמעיד על עצמו שהוא משותק מאימה ומפחד.
"הסרט שלך יומרני, פנטזיונרי וחסר פואנטה", אומר עיתונאי מקסיקאי לגיבור הסרט (בגילומו של דניאל חימנז קאצ'ו), במה שנשמע כמו הקול הפנימי של איניאריטו עצמו, שחושף בסרט צד מלא לבטים, אבל כזה שנתפס על ידי קרוביו כיוהרה או כפריווילגיה של יוצר מצליח, שפונק על ידי הממסד ההוליוודי. בסצינה אחרת אותו עיתונאי מנסה לערער את בטחונו של הגיבור, שמא הפרס שהוא עתיד לקבל לא קשור לאיכות עבודתו, אלא רק נועד למירוק המצפון של התקשורת האמריקאית: "חלק מעמיתנו אומרים שהליברלים האמריקאים מנצלים אותך", הוא אומר לו בשידור חי בטלוויזיה, "ושמטרת הפרס היא לפייס את המצפון שלהם על מתקפות הימין נגד ארצנו". זה הקול בראשו של איניאריטו שתוהה האם הוא קיבל את האוסקרים שלו כי הוא במאי טוב, או כי התאים לאג'נדה פוליטית: דווקא כשהפסיק להיות יוצר פוליטי, הממסד האמריקאי חיבק אותו.
ב־20 שנות קריירה קולנועית איניאריטו, ללא ספק, למד לדבר אמריקאית. הוא התחיל כיוצר מקסיקני שפוזל לעבר אירופה עם שלושת סרטיו הראשונים שזכו לכינוי "טרילוגיית המוות". הם אמנם היו וירטואוזיים, אבל הם היו אלימים, פיזית ורגשית, והיו מפרכים לצפייה מרוב יגון וחיספוס. "בבל", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש", הם סרטים עם טון קולנועי שונה לחלוטי שבהם איניאריטו נכנס פנימה, אל החלומות של גיבוריו ואל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה. איניאריטו המחוספס נהפך לפיוטי, כזה שמספר את סיפור תולדות היבשת האמריקאית, "בארדו" הוא הקצנה של המהלך הזה, והוא מין יצירה אחות ל"בירדמן": שניהם סרטים על אמנים, והם מציגים את תקתוק השעון שסופר את השניות לאחור בחייו ובקריירה של יוצר שחש שהכל יסתיים עוד רגע.
גיבור הסרט הוא אדם מצליח שהצלחתו מייצרת אצלו רגשות אשם, על כך שנטש את מולדתו, על כך שזכה לתהילה, אולי עודפת — ורגשות האשם האלה מעוררים אצלו רגשות אשמה נוספים, על כך שהוא בכלל מעז לסבול בהיותו כה מצליח. וכל זה מוגש בתוך יצירה מפוארת של רגעים, שמציגים ככל הנראה את ההשראה לסצינות שיצר בסרטיו הקודמים. סיכום של קריירה של במאי בן 59 בשיא כוחו, שלא רוצה ליצור יותר, שמרגיש משותק מהצלחה, אבל שאין ספק שעוד ימשיך לביים יצירות מופת מאתגרות ויפהפיות גם בעתיד, ולסבול מהן.