"שחרור": הסרט שמצליח גם לסיפור אמיתי לגמרי להרגיש מזויף

אני אוהבת סרטים בשחור לבן. אני אוהבת גם סרטים בצבע. מתברר שאני לא אוהבת סרטים שמוחקים את הצבע במידה כזו שהתמונה נראית כמעט שחור לבן – כאילו נמרחה באפר. במשך יותר משעתיים "שחרור" נפרש בכמעט שחור לבן, עם צמחיה בירוק אפור, ושמיים לפעמים אפורים ולפעמים בתכלת אפור, והחזות הזאת מעיקה. לאחרונה ראיתי נטייה ויזואלית דומה, גם אם פחות מוקצנת, ב"השתיקה" הישראלי וב"נשים מדברות" האמריקאי, ולא אהבתי את הסגנון הזה גם בהם. "נשים מדברות" של שרה פולי ו"שחרור" של אנטואן פוקואה עוסקים באנשים מדוכאים עד עפר שנאבקים לצאת לחופש, והבחירה בצבעוניות המונוכרומטית נועדה להעניק להם חזות חמורה שתתאים לנושא הקשה. אבל ההתקפה על העין מייצרת ניכור מהדרמה של הדמויות.

עם וויל סמית בתפקיד הראשי ותקציב של 120 מיליון דולר, "שחרור", המגולל את סיפור בריחתו של עבד שחור מלואיזיאנה בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, התכוון להגיע לקהל רחב. רק שאז סמית הרביץ לכריס רוק על במת האוסקר, ותקע טריז בגלגלי הסרט. יציאתו למסכים נדחתה ל-2023, ואז הוקדמה לדצמבר 2022, ושבוע אחרי כן הוא כבר עלה לאפל TV+. גם בלי הסיבוך המיותר הזה, מדובר בסרט לקוי משלל בחינות. הצילום, שמתפאר גם בריבוי של תנועות מצלמה אגרסיביות וסתמיות, הוא רק אחת מהן. אבל הוא צורם במיוחד משום שמאחורי המצלמה ישב רוברט ריצ'רדסון, צלמו הקבוע של קוונטין טרנטינו, שיש לו שני אוסקרים על סרטים שצילם למרטין סקורסזה, ועוד אחד על "JFK" שצילם לאוליבר סטון. וזאת עוד דוגמה לכך שצלם גדול לרוב זקוק לבמאי בעל תפיסה קולנועית מגובשת כדי לייצר אומנות.

תנועת מצלמה מעניינת אחת נהגתה ככל הנראה כרפרנס אירוני לשוט המפורסם מ"חלף עם הרוח", שעוקב מרחוק אחר תנועתה של הגיבורה הלבנה סקרלט או'הרה בין המוני הפצועים והגוויות של צבא הדרום, ממריא מעלה מעלה ומסתיים בקלוז אפ על דגל הקונפדרציה הקרוע המתנופף ברוח – דימוי לתבוסה גאה. ב"שחרור" שוט ממצלמה מרחפת (ללא אישה במרכזו) הסוקר את המוני החיילים המתים משני הצבאות חותם סצנת קרב (היחידה שאולי מסבירה את התקציב המנופח), ובסופו דגל הדרום מורד מהתורן בבושת פנים.

שני תצלומים מפורסמים של גברים שחורים שגופם הושחת שימשו השנה נקודת מוצא לצמד סרטים על ההיסטוריה הנוראה של השחורים בארה"ב. "סיפורו של אמט טיל" מספר על מיימי טיל (דניאל דדוויילר, שצופים לה מועמדות לאוסקר), אמו של הנער בן ה-14 שנרצח על ידי גזענים לבנים במיסיסיפי ב-1955. כשגופתו המרוטשת עד לבלי הכר נמצאה בנהר, מיימי החליטה לערוך לו לוויה פומבית ולהשאיר את ארון המתים פתוח. תצלום פניו המרוסקות פורסם בעיתונות וגרף תמיכה רחבה במאבקם של השחורים לשוויון זכויות. כמעט מאה שנים לפני כן, תצלום של העבד הנמלט גורדון שהנציח את גבו המצולק מעינויים, שימש את התנועה לביטול העבדות לעורר תמיכה במאבק. "שחרור" מספר לכאורה את סיפורו של הגבר שבתצלום (שכונה גם "פיטר המוכה"). הסצנה שמשחזרת את רגע הצילום של אותה תמונה היא הטובה ביותר בסרט. בתחילתה וויל סמית מפנה את חזהו החשוף למצלמה, ונדמה שזו תגובה על האופן שבו לבנים, גם בעלי כוונות טובות, נהגו לעשות החפצה של גופם של השחורים. הרושם הזה נמשך כשהצלם הלבן מניח ידיו על כתפיו בניסיון לסובב אותו, וסמית אומר "אל תיגע בי". הצלם מתנצל ומבקש שיסתובב, ורק אז נחשף גבו המצולק עד אימה למצלמות – זו של הסרט וזו שבתוך הסרט.

שאר הסרט פחות מעניין, ולא ממש מחויב לסיפורו האמיתי של הגבר מהתצלום, שלא הרבה ידוע עליו פרט לכך שאחרי בריחתו התגייס לצבא הצפון. חצי השעה הראשונה מתארת את העינויים שחווה פיטר במחנה עבודה דמוי גיהינום, ומעצב אותו כדמות ישועית. למרות האיום על חייו וגופו הוא שוב ושוב מתגייס לעמוד לצד גברים מוכים אחרים ולעודד את רוחם. הוא ימשיך לעשות זאת לכל אורך הסרט, אפילו תחת כדורים שורקים בשדה הקרב. גם ללא הדימוי החדש של וויל סמית כגבר שמגיב לעלבון באגרופים, עיצוב הגיבור ההרואי כקדוש מעונה (הוא אפילו מציל את עצמו ממוות באמצעות צלב קטן) הוא קלישאה דרמתית שגם הופעתו חמורת הסבר של סמית אינה יכולה להציל. בשום שלב לא הצלחתי להאמין לדמות הזאת, ולכן גם לא התחברתי אליה רגשית.

התמונה ההיסטורית של "פיטר המוכה"

כשפיטר שומע שלינקולן שחרר את העבדים ושצבאו ממוקם בבאטון רוז', הוא בורח. במהלך בריחתו דרך הביצות של לואיזיאנה הוא מטעה את הכלבים הדולקים בעקבותיו, נאבק בתנין, צורב את פצעיו בסכין לוהטת, הורג חלק מרודפיו, ועוד כהנה וכהנה. כל הלבנים הדרומיים שפיטר נתקל בהם לאורך הדרך, ללא יוצא מהכלל, הם סדיסטים שנהנים להתעלל בשחורים, ובראשם מנהל העבודה בגילומו של בן פוסטר. אין בסרט אף דרומי שסתם נוח לו שעבדים שחורים עושים את העבודה, בלי שזה יעלה חיוך שטני על פניו. זה מרדד את הדרמה האנושית, ואף מחליש את המסר – נראה שפוקואה לא שמע על "הבנאליות של הרוע".

אבל גם כסתם סרט בריחה זה לא תמיד עובד כי פוקואה ("יום אימונים מסוכן", "שבעת המופלאים") אף פעם לא היה יותר מבמאי בינוני. יש סצנות אפקטיביות, כי, כאמור, תנין, אבל יש גם חלקים שבהם נשברת ההמשכיות באופן שפוגם במתח הפוטנציאלי. כך, למשל, אנחנו רואים את סמית בסירה קטנה מגיח ממחבואו בין העצים אל האגם הפתוח, ושומעים את נביחות הכלבים הדולקים בעקבותיו, ובשוט הבא הוא כבר חותר בין עצים, כנראה בצידו השני של האגם, ולא ברור איך הגיע לשם בלי להיחשף. מסע ההישרדות מזכיר את מאבקיו של ליאונרדו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש" שבוים וצולם הרבה יותר טוב.

בשנים האחרונות מתרבים הסרטים שמשחזרים סיפורי אימה וגבורה מתולדות השחורים באמריקה. אלה סיפורים שחשוב לספר, כמו שנאמר "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". חבל שהסרטים מושקעים בעיקר במסר, ולכן רובם – בהם גם "סיפורו של אמט טיל" שהוזכר למעלה – אינם מעניינים דיים כיצירות קולנועיות.

2 כוכבים. Emancipation בימוי: אנטואן פוקואה. עם וויל סמית, בן פוסטר. ארה"ב 2022, 132 דק'