"אחרי השמש": סרט קטן ועדין שאסור לכם לפספס על המסך הגדול

בעידן הסטרימינג, השאלה אילו סרטים עדיף לראות בקולנוע ולא לחכות שיגיעו אלינו הביתה היא אקוטית יותר מתמיד. התשובה המקובלת היא שהמסך הגדול נועד לסרטים אדירי היקף כמו "אווטאר: דרכם של המים", כי רק כך אפשר לחוות את מלוא האפקט. זה נכון, אבל יש לתשובה עוד חלק. גם את הסרטים הקטנים, האינטימיים, אלה שלא קורה בהם הרבה על פני השטח, עדיף לראות על המסך הגדול, כדי שנוכל להיעטף בהם בלי שייקרעו. כלומר, הסרטים שהכי כדאי לראות על המסך הגדול הם הגדולים ביותר והקטנים ביותר. כך, למשל, החוויה של הסרט המשוטט "ארץ נוודים", שונה לחלוטין על המסך שבבית לעומת זה שבקולנוע. זה לא רק גודלו של המסך, אלא גם האילוץ לשבת ולצפות בסרט ברצף, מתחילתו ועד סופו, ללא הפרעות (יש לקוות) שיפוררו את מארג הניואנסים.

זה גם המקרה של "אחרי השמש". סרטה הראשון של שרלוט וולס זכה בפרסי הסרט, הבימוי, התסריט והצילום הטובים ביותר בתחרות הקולנוע הבריטי העצמאי, ובעוד פרסים בהמון פסטיבלים, החל מבכורתו בקאן. גם המבקרים בחו"ל הציפו אותו באהבה. אבל כדי לחוות אותו כמו שהם חוו אותו, ולהבין את ההתלהבות הכללית, צריך לראותו בקולנוע.

"אחרי השמש" מתקיים במרחב שבין הסרט לבין הצופה. על המסך קורה מעט מאוד, אך אנחנו נרמזים שהמעט הזה מסתיר עצב גדול ועמוק. זה לכאורה סרט על חופשת קיץ באתר נופש בטורקיה של אב ובתו בת ה-11, אלא שהשתקפות עמומה של אישה על מסך טלוויזיה בתחילת הסרט מבהירה לנו שאנחנו צופים בזיכרונות מהחופשה הנעימה ונטולת השיאים הזו דרך עיני הבת הבוגרת, שמבינה היום דברים שלא הבינה אז. במהלך הצפייה לא נקבל גילויים מסעירים, רק רגעים חולפים של עננות על פניו של האב, שמנסה להסתיר את מצוקתו מבתו ומהצופים.

בתחילת הסרט קאלום (פול מסקל מ"אנשים נורמלים") וסופי (פרנקי קוריו המקסימה בסרטה הראשון) מגיעים למלון פשוט שם אף אחד לא מחכה להם בדלפק הקבלה, ובסופו הם עוזבים. בין לבין הם מתנסים בחוויות שיש למקום להציע – צלילה, קריוקי, טיול מאורגן לאתרים היסטוריים, ביקור בחנות שטיחים, ובעיקר התפרקדות בשמש. סופי נבונה, סקרנית ומלאת חיים. אביה, הפרוד מאמה, נראה תלוש ומסוגר, אבל ברור שהוא אוהב את בתו. כשהם בנפרד זה מזה, סופי מבלה בחברת בני עשרה בוגרים ממנה, וקאלום נעלם, חוזר שיכור עד אובדן חושים, ומותיר את סופי נעולה מחוץ לחדרם. בבוקר הוא מתנצל. בין הסצנות השמשיות משולבים הבזקים קצרים ומהבהבים של רייב, שבהם סופי הבוגרת אובדת בהמון הרוקד בניסיונה להגיע אל אביה שאיננו שם.

הצילום האימפרסיוניסטי והמרפרף של גרגורי אוק (שזה רק סרטו השני באורך מלא) לוכד את האינטימיות העזה ביחסים בין האב ובתו, וגם את רגעי הכאב שחומקים פנימה. השירים בפסקול מהדהדים את התחושות שעולות מהתמונה, בהם "Under Pressure" בביצוע קווין ודיוויד בואי, שמלווה את הערב האחרון בטורקיה. מילות השיר תואמות באופן מדויק את מה שנראה בסצנה, ובוזקות עליה יגון שמלווה אותנו ביציאה מהאולם.

הורגלנו בכך שסרטים על ילדים בחופשה הם סרטי התבגרות. "אחרי השמש" הוא אכן סרט התבגרות, ויש בו את כל המרכיבים המוכרים, כולל נשיקה ראשונה גמלונית שככל הנראה לא תותיר רושם עמוק (בבגרותה סופי חיה עם אישה). אבל התוגה המבצבצת מבין הדימויים מלפפת את הצופים בהווייה קולנועית מסוג שונה.
4 כוכבים
Aftersun בימוי: שרלוט וולס. עם פול מסקל, פרנקי קוריו. בריטניה 2022, 101 דק'