"פארחה", נטפליקס

אפשר לצאת מהמקלטים. האחראי על הצופרים מוזמן להשמיע צפירות הרגעה. “פארחה" לא יגביר את השנאה לישראל. מי שתיעב את ישראל לפני כן, לא ישנא אותה יותר אחרי “פארחה", ואוהדי מדינת היהודים לא ישנו את דעתם בעקבות הסרט.

והסיבה היא פשוטה: “פארחה" הוא פשוט סרט רע. הוא נחות מסרט סטודנטים באיכויותיו, הוא משעמם, הוא כל כך דל תקציב, עד שאפשר לנזוף ביוצרותיו ולשאול למה לא פנו אלינו שנלמד אותן כיצד לסחוט כסף מהמדינה לטובת הפקה עצמית.

הנה, למי שלא שמע, קרא, צפה בהמולה האווילית שהקמנו סביב “פארחה", תקציר העניינים: פארחה היא נערה טובת לב ומהורהרת שמעדיפה לקרוא ספרים בשעה שחברותיה קלות הדעת משתובבות במעיין ומתיזות מים זו על זו. לעתים היא גם קוטפת תאנה מהעץ ואוכלת אותה. פארחה מתגוררת עם אביה (אין אם בתמונה), שגם הוא טוב לב, בכפר פלסטיני טוב לב השוכן במורד הר. השנה היא 1948, מלחמה מתחוללת ונושאת עמה ענני דאגה אל הלבבות הטובים של תושבי הכפר.

המחזרים מתדפקים על דלתה של פארחה, אבל אביה מחליט להיענות לבקשתה של בתו להמשיך את לימודיה בבית הספר התיכון, ויותר מזאת, הוא רוצה שתלמד בעיר הגדולה, בעמאן, כדי להרחיק אותה מקו החזית. פארחה מאושרת, אבל שמחתה היא קצרת מועד: צרורות תת־מקלעים קורעים את שמי הכפר השלווים - המלחמה הגיעה.

אביה של פארחה מסתיר אותה במחסן הצמוד לבית ומבטיח שיבוא לחלץ אותה. מעין סיפור אנה פרנק מעורב בכישורי מקגייוור, כשהנערה הכלואה במחסן החשוך מארגנת לעצמה תאורה ומזון. את החצר היא יכולה לראות רק דרך חרכי דלת הקרשים. מספר ימים לא קורה דבר ואז מגיעה לחצר משפחה - אב ואם, ילדיהם ובנם התינוק.

כעבור זמן קצר מגיע ג'יפ של היהוד, לוכד את המשפחה, החיילים הישראלים חוקרים אותם בגסות, מעמידים את המשפחה בצמוד לקיר, הקצין המפקד, המדבר בהגייה גרמנית (נאצים וכאלה), נותן את פקודת האש, והיהוד מוציאים את כל המשפחה להורג. קאט, פחות או יותר.

לצופה הישראלי המודאג מכך שתמונות הוצאת המשפחה להורג יעוררו זעזוע חזק, נאמר שזה פשוט עשוי רע. המשפחה היא אוסף זרים שאינו מוכר לצופה ולא מעורר בו תחושות קרבה כלשהן. פארחה המזועזעת, המשמשת כעיני הצופה, נמלטת בתוך חלקיק שנייה מהחרך שדרכו היא רואה את המעשה, וכעת הצופה עיוור למתרחש. התחושה המתעוררת עמומה, ומלבד רעש היריות כמעט שאין כלום, כי לא היה כלום.

כשפארחה מצליחה להיחלץ מהמחסן, היא מגלה שמישהו עטף את הגופות בתכריכים ופעם נוספת מות המשפחה - שאמור להיות שיאו של הסרט - מוגלה הרחק מהפריים הרגשי של הצופה.

גם מנקודת מבט יהודית, מעשה הרצח כל כך נוגד את המוסר הישראלי המקובל, וגם אם ידוע כי נעשו מספר מעשי טבח בידי חיילים ישראלים, הרצח כאן הוא כה מיותר, סתמי, חסר תועלת, עד שהוא מייצר תחושת חוסר אמינות עזה.

כל אלה אמורים לעורר את המחשבה שסרט צולע כ"פארחה" היה חולף מתחת לרדאר בלי לעורר התרגשות יוצאת דופן, אלא שבמזרח התיכון אנחנו מתגוררים. כל חלוק אבן חסר חשיבות מתנפח במהירות לסלע בגודל בניין שאי אפשר שלא להיתקל בו ולדפוק בו את הראש, ועכשיו לכו תמצאו ברחבי העולם פסטיבל סרטים שמכבד את עצמו שלא יקרין את הסיפור העצוב של הנערה הפלסטינית הצעירה והמשפחה שנטבחת. מזל שיש מונדיאל.

לראות או לוותר: מי שרוצה להשמיץ יהודים ברצינות חייב לעשות עבודה הרבה יותר טובה. חבל"ז.