"כאילו אין מחר": הסרט שמצליח להפוך סקס וסמים למשעממים

שלושה שבועות אחרי "אזרח מודאג", יצא למסכים בארץ "כאילו אין מחר", שנראה כמו הנגטיב של הסרט ההוא, או כמו היאנג של היין. שני הסרטים מתארים הומואים תל אביביים שמתמודדים עם טראומה המערערת את חייהם, ובשניהם הגיבורים הולכים למצעד הגאווה, אבל כל השאר נחווה כשני צדדים הפוכים של סקלה כלשהי. "אזרח מודאג" של עידן חגואל מתמקד בבני זוג בורגנים המתכננים להביא ילד לעולם. השניים מתגוררים בדירה זוהרת בלבן ושותים מיצי בריאות, ועולמם מאופיין בבימוי מוקפד ומדויק, מלווה במוזיקה קלאסית נעימה. "כאילו אין מחר" של ניצן גלעדי, לעומת זאת, מתאר לילה פרוע בחייו של צעיר שמזמין לדירתו בחורים לסקס מזדמן משולב בצריכת סמים, והסרט שוטף אותם בצבעי אדום וורוד עזים ובמוזיקת מסיבות שסיפק הדיג'יי עופר ניסים. זה סרט שמאתגר את הצופים לחוש אמפתיה לגיבורים. הלכתי איתו כברת דרך עד שבחירות תסריטאיות מסוימות נראו לי אגרסיביות ולא מוצדקות באופן שעורר בי התנגדות.

"אזרח מודאג" הוא סרט יום, שבו האירוע מחולל הטראומה מתרחש בלילה, והשפעתו זוחלת בהדרגה לחיי בני הזוג (היא מתבטאת גם באין אונות). "כאילו אין מחר" הוא סרט לילה, אך האירוע הטראומטי מתרחש דווקא ביום, ודוחף את הדמויות לסקס נטול מעצורים. הסרט מתחיל במצעד הגאווה ברחובות תל אביב, אליו מצטרפים גיא (ישראל אוגלבו) וחברתו הטובה ג'וי (מורן רוזנבלט), מוכנים לחגוג בתלבושות סקסיות נוצצות. לפתע נשמעות יריות, והם בורחים אל דירתו של גיא. במדרגות הם נתקלים בבחור מבוהל (דין מירושניקוב) וגיא מזמינו להירגע אצלו בדירה. כשהזר הסקסי, שמציג עצמו כדן, עוזב, גיא מתעקש להמשיך לחגוג, ולהתעלם עד כמה שאפשר מהדיווחים בטלוויזיה על כך שהמפגע לא נלכד. אחר כך ג'וי תעזוב, ודן יחזור, וג'וי תחזור, ותעזוב לא באופן שבאה, וכולם יצרכו עוד ועוד סמים, אף שג'וי שנגמלה מ"טינה" (קריסטל מת') מזהירה את גיא מההשפעה הממכרת של הסם.

במהלך הלילה אנחנו לומדים משהו על הרקע הלא מאושר של שלושת הדמויות – אמא של גיא לא אוהבת שהבן שלה גיי והוא מכאיב לעצמו עם מכונת הקעקועים שלו, ג'וי היא סוחרת סמים ונרקומנית בעצמה, ודן נמצא עמוק בארון. כולם חיים בסוג של הכחשה, כולל ג'וי שמאוהבת בחבר ההומו שלה ורוצה שהם יעשו ילד ביחד. אבל הסרט נסמך מדי על הסמים והסקס כאמצעי בריחה של הדמויות, מה שמותיר אותן אטומות בפני הצופים. רוזנבלט (שהיתה מועמדת לפרס אופיר על התפקיד) היא שחקנית כל כך טובה שהיא מצליחה לגעת ללב, גם משום שהדמות שלה מונעת על ידי טעות טראגית. האינטימיות בינה לבין גיא משכנעת, ואף מבלבלת. כוכב הריאליטי אוגלבו מפתיע לטובה, אם כי התפקיד בעיקר דורש ממנו להיראות אבוד באובך הסמים. יפי תוארו והמבטים המפתים שהוא שולח למצלמה הופכים אותו לגיבור אטרקטיבי, אבל זה מספיק רק לחצי סרט.

עוד ועוד סמים, ועירום, ומוזיקה, רק לא מספיק תסריט. "כאילו אין מחר" (צילום: מתן רדין)

הבעיה העיקרית היא בדמות השלישית, ואני חייבת לציין שאת המועמדות של מירושניקוב לאופיר פחות הבנתי. האם פשע השנאה במצעד הגאווה יכול להניב סיפור אהבה? ואולי הגבר הזר הוא בכלל הרוצח? הסרט מנסה לייצר מתח סביב דמותו – טלפונים שהוא לא עונה להם, תהיות שהוא אינו מבהיר – והאסטרטגיה הנרטיבית הזו פוגמת בגיבוש הדרמה של הדמויות. "סופשבוע" הבריטי ו"תיאו והוגו" הצרפתי, שניים מהסרטים הלהט"בים היותר יפים של השנים האחרונות, עקבו אחר שני גברים זרים שנפגשים לצורך סקס ונשארים יחד במשך לילה שלם (או סופשבוע) כי ניצת ביניהם משהו נוסף. גם גיא ודן אומרים שיש ביניהם משהו, אבל גלעדי ("חתונה מנייר") לא הולך לכיוון הזה. נראה שהוא רוצה לעסוק בטראומה – לא רק זו החשופה שבתחילת הסרט, אלא משהו גורף יותר בחוויית הרדיפה של אנשים מסוימים בקהילה הלהט"בית.

מי ביקש גספר נואה ישראלי? האמת שאף אחד. "כאילו אין מחר" (צילום: ניצן גלעדי)

בגישתו לבימוי הסרט נדמה שגלעדי לקח השראה סגנונית מ"קליימקס" של גספר נואה – מסיבת ריקודים סוערת ועתירת אלכוהול הופכת לסיוט שעוצב במבע קולנועי אגרסיבי. בסרט של נואה יש המון אנשים, אבל אין בכלל דמויות. ב"כאילו אין מחר", כאמור, יש דרמה אנושית, אבל במקום להעמיק את הדמויות, התסריט מקצין את מה שקורה להן, ומאבד את האמינות. ואיתה מתפוגג החיבור הרגשי לסרט. גם הדימוי הסמלי העז בסצנת הסיום אינו משכנע – הגיבור מספיק ערני ומחובר למציאות כדי לעשות דברים מסוימים אך לא כדי לעשות אחרים – ולכן אינו מוצדק ברובד הדרמטי. גם כך, השימוש שגלעדי עושה באירוע ההיסטורי של פיגוע במצעד הגאווה בירושלים ב-2005, יותר מעניין ומהותי, ואף משמש כתגובת נגד, לשימוש הפופוליסטי שעושה ההצגה המצליחה "את שאהבה נפשי" ברצח בברנוער בתל אביב ב-2009.

3 כוכבים. בימוי: ניצן גלעדי. עם ישראל אוגלבו, מורן רוזנבלט, דין מירושניקוב. ישראל 2022, 85 דק'