ביקורת: מבצע פורצ'ן – תרגיל מלחמה

לא סרט על מבצע צבאי נגד האתר הידוע לשמצה, למרות שגם זה היה יכול להיות רעיון טוב.
שם רשמי
מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה
שם לועזי
Operation Fortune: Ruse de guerre

לפני מספר שנים, גאי ריצ'י ביים את "שם קוד מ.ל.א.ך". זה בסדר אם אתם לא זוכרים את זה, אני לא בטוח שהוא זוכר את זה (בכל זאת, בן אדם עסוק, הוא עובד על איזה שמונה סרטים במקביל) אבל תיאור הוגן של הסרט הוא "קומדיית ריגול מגניבה, גם אם לא לחלוטין נוסקת, עם הופעה כיפית וקצרה מדי של יו גרנט". זה גם תיאור הוגן של סרטו החדש של גאי ריצ'י "מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה" (כי למה לקרוא לסרט בשם שבני אדם יוכלו להגות), שנראה לעיתים כמו קלטת אודישן לטום קרוז לבקש שהוא ייתן לו לביים את הפרק הבא של "משימה בלתי אפשרית" ולעיתים כמו אצבע משולשת לקרוז על כך שהוא לא לקח אותו למשימה מלכתחילה. 

העלילה היא כזאת: משהו נגנב ממעבדה כלשהי ועומד להימכר ב-10 מיליארד דולר והממשלה הבריטית מעוניינת למנוע את המכירה הנ"ל. כשאני אומר "משהו" ולא מזכיר את הקונה או המוכר זה לא כי אין לי כוח להיזכר מי אלה – נקודת המוצא של הסרט היא שהדבר היחיד שמישהו יודע זה שמשהו (בסרט קוראים לו "הידית") נגנב, והוא הולך להימכר. על מנת להשיב את אותו דבר במהרה ועם כמה שפחות ניירת, ניית'ן (קארי אלווס), קבלן פרטי לענייני ריגול בינלאומי (היי, כל מקצוע מכבד את בעליו) נשכר לפקח על המשימה, אותה הוא מעניק לאורסון פורצ'ן, איש בעל אלפי כישורים – רובם להרביץ למישהו אחרי שהוא שם נייר על הפנים שלו, ושני חברי צוות חדשים  – שרה פילד בגילומה של אוברי פלאזה וג'יי ג'יי דייוויס בגילומו של באגזי מאלון – שאורסון לא אוהב כי זה יותר מגניב ומצחיק בסרטים כשאנשים עוקצים אחד את השני לאורך המשימות הרבות שהם משתתפים בהן. מפה יוצאת לדרך הרפתקה שכוללת בדיחות (כמה מהן באמת נהדרות), יריות, ויותר תקריבים על השפתיים של אוברי פלאזה משהגוף האנושי אמור להתמודד איתו.  

אם אתם שואלים את עצמכם "רגע, מה עם הסיפור שיש כוכב קולנוע והם חוטפים אותו כדי שהם יוכלו להתקרב לאיזה סוחר נשק שהוא יו גרנט? זה מה שאמרו שיהיה בטריילר!", אז, טוב – כן, זה בהחלט דבר שקורה בסרט, ואפילו לאורך לא קצר ממנו. פשוט, בניגוד למה שהטריילר מראה, זה לא הנושא העיקרי של הסרט ולא מה שהדמויות עושות רוב הזמן. חלק מזה בגלל שבניגוד לסרטי הריגול של התקופה האחרונה, שבהם יש "צוות" אבל מתמקדים בעיקר בעלילות של איש אחד והאנשים שמוחאים לו כפיים בצד, הסרט נותן עבודה מרובה גם לפורצ'ן וגם לפילד (הצלע השלישית, ג'יי ג'יי דייוויס בגילומו של באגזי מלון, כן קצת נדחק הצידה) ואפילו ניית'ן, המפעיל, מופיע הרבה יותר מהמצופה בסוג הסרטים האלה. לכן, אפשר גם ליהנות מהמתח סביב השאלה כמה זמן יחזיק שחקן הקולנוע שהם חטפו (ג'וש הארטנט בהופעה שאף פעם לא מספיק גרועה כדי לשאול "למה לא ליהקו לזה מישהו יותר טוב" אבל לא הרבה מעבר לכך) וגם ליהנות ממרדפי המכוניות והיריות שהאחרים נמצאים בהם. 

ההנאה כן תלויה, במידה מסוימת, ביכולת שלכם לזרום עם השטויות של ריצ'י – בשנים האחרונות ריצ'י ממצב את עצמו כבמאי סרטי מתח ואקשן בינוניים (מבחינת תקציב) שממשיך לנסות ולאתגר את עצמו בבנייה של סצנות אקשן, מתח ומה לא. כמה מהחלקים הכי טובים בסרט מגיעים מקאטים מדויקים (וספציפית בדיחה אחת של אוברי פלאזה), שימוש מבריק בסאונד (סצנת הפתיחה) וזוויות צילום מעניינות (אם כי חלק גם לא עובדות, כמו הניסיון לצלם "על הרובה" בסצנת יריות אחת). לא בגלל שהתסריט הוא מטורף, כמו שהבימוי של ריצ'י פשוט יודע את העבודה – רחוק מאוד ממי שנקרא חקיין של טרנטינו וממחזר שטיקים. 

חלק נוסף מההנאה תלוי בכמה כיף לכם עם ג'ייסון סטיית'האם. קשה להגיד שהוא יוצא מאזור הנוחות שלו ב"מבצע פורצ'ן" – הוא מרביץ, הוא פולט שורות מחץ, הוא מתנשא על אחרים – אבל הוא עושה את זה עם כל הקסם שיש לו. אוברי פלאזה גם כיפית, אם כי בהחלט נראה שיש חבלי לידה לדינמיקה הקבוצתית של צוות השחקנים: העקיצות בין סטיית'האם ואלווס הן טובות, אבל עדיין לא נהדרות – וגם היחסים בין סטיית'האם וחבריו החדשים עדיין רק מתגבשים. זה מגובה בתסריט וזה בסדר – אבל מבחינת הנאה מהדינמיקה אין ספק שזה בעיקר מעורר תיאבון לסרט ההמשך יותר מאשר מספק בסרט הנוכחי. 

אם כבר הוזכר "שם קוד מ.ל.א.ך" בתחילת הביקורת, גם ל"מבצע פורצ'ן" יש בעיה והיא שהסיום לא מצליח להשאיר את החותם שהוא רוצה. הכל מאוד מגניב, ואתה מאוד מתעניין בסיפור – אבל חסר לסרט הקשר הרגשי של הדמויות, שיבהיר לצופים שזה לא היה עוד יום שלישי מאוד עמוס עבורם אלא משהו חד פעמי. וזה לא שהמערכה השלישית כולה סובלת – בשלב הזה של הסרט יו גרנט זורח באופן פסיכי והמונולוג שלו בסוף כבר מעכשיו ראוי להיות ברגעי השנה – אבל כן חסר שם את הצעד הנוסף שיהפוך את הסרט הזה מחוויה כיפית להמלצה גורפת. 

אבל כן, בהתחשב בהיצע הדל של 2022, כיף לראות את 2023 מתחילה עם "שובר קופות" שלא קשור לשום זיכיון, שהוא כיפי, קליל, מלא בסטייל ובבדיחות נהדרות – ואינו באורך שעתיים וחצי, שלא לומר שלוש שעות. עכשיו רק צריך להבין למה זה בכלל יצא בינואר כשזה לחלוטין סרט קיץ לכל דבר ועניין, להתפלל שהפעם כן יצליח לצאת מזה סרט המשך (בניגוד ל"שם קוד מ.ל.א.ך") ולקוות שלא נגלה שאף אחד מצוות השחקנים הוא קניבל.