אב (פול מסקל) ובתו (פרנקי קוריו) טסים יחד לחופשה בריביירה הטורקית. סופי בת 11 ואביה קאלום בן 30 (במציאות מסקל הוא פעוט בן 26 בסך הכל), אבל אין בסרט התייחסות ישירה לכך שסופי נולדה כשקאלום היה בגיל ההתבגרות וגם לא לפרידה שלו מאמה של סופי, או אפילו לזהות האם.
תוך כדי תנועה אנחנו מבינים שהחופשה לא מתרחשת בהווה, אלא בעבר. ברקע נמצאים רמזים לתיאור היחסים בין קאלום וסופי שמשפיעים על הדברים שקורים במהלך החופשה, וביניהם הבלחות אקראיות להווה.
"אחרי השמש" מאוד יפה ויזואלית, פול מסקל חתיך ומתוק בצורה קיצונית, פרנקי קוריו נהדרת וניכר ששרלוט וולס, שזה סרטה הראשון באורך מלא, יודעת בדיוק איך לבטא את הסגנון שלה. אבל בערך 40 דקות לתוך הצפייה עלתה בי השאלה "למה, בעצם?". לאורך הסרט יש תחושה כאילו משהו מבעבע מתחת לפני השטח, אבל רוב הזמן לא נראה שזה מוביל אל פואנטה ברורה. יש התרחשויות, אבל לא משנה מה קורה על המסך ומה המהלך הרגשי שמועבר, הקצב של הסרט נשאר זהה, כמו ים רוגֵע.
זה יכול לשעמם נורא מהר, אבל יש משהו כמעט נועז בעדינות הזאת ובהחלטה לא לסטות ממנה גם ברגעים שבסרט אחר היו יכולים להיות שיא רגשי סוחט דמעות. וזה עובד, כי יותר משהוא על אבהות, על ילדוּת או על החיים עצמם, הסרט בנוי על רגש, והרגש הזה הוא געגוע. זה משהו שאפשר להבין רק כשמגיעים לדקות האחרונות של הסרט, שעושות מהלך שונה לגמרי וסוגרות אותו בצורה מהממת ויפה ושלמה. יש לי (וכנראה לכל אדם שתדברו איתו בנושא) הרבה רגשות לסיום הזה, שהוא באמת מושלם בדרכו אבל עדיין קצת לא מספק, כי זה מעצבן כשסרט נשען בעיקר על הסוף שלו.
למרות ההתקדמות המתונה וההייפ הגדול שנוצר סביב הסרט (חלקו מוצדק), הכל פשוט עובד. ככל שהזמן עובר אני אוהבת את הסרט הזה יותר. יש בו משהו שמחזיר אותך לגיל 11, לא משנה מה עבר עליך בגיל הזה, וזה כנראה מסכם את הכוח שלו ולמה הוא עובד כל כך טוב. וולס מתייחסת לכל הדמויות שלה ברוך ובחמלה אינסופית, מבהירה שאין שחור ולבן, יש רק בני אדם שעושים טעויות ומנסים לחיות איתן, למחול ולקבל מחילה. הסיפור של "אחרי השמש" אמנם קטן, אבל הוא נשאר איתך.
סרט בסדר
אחלה סיום (או יותר, סצנה לפני סיום) – ועדיין, בסופו של יום, סרט בסדר.
ההייפ ממני והלאה, אבל כל הסרטים שנופחו מעבר לגזרה שלהם ב-2022 (והיו לא מעט), אני בסדר שגם הסרט הפיצי הזה, של במאית מתחילה, יזכה לחלקו. ובכל זאת, שוב, סרט בסדר.
יצירת מופת.
לפעמים לא צריך פיתולים או בכלל עלילה, שוטים מורכבים ואיזה מסר מהדהד.
זה סרט פשוט, אינטימי, על אבא גרוש והיחסים שלו עם הבת שלו. שני שחקנים חזקים שנותנים פה הופעות בלתי נשכחות (ופול מסקל כבר לוהט בהוליווד ובצדק), תחושת נוסטלגיה כמעט אוניברסלית (לפחות לקהל המערבי) וסיום פשוט שעושה שליכטה בלב.
וכל זה עטוף בבימוי מינימליסטי אבל מדויק שיודע בדיוק מה הסרט הזה אמור להיות ואיך הוא אמור לגרום לאנשים להרגיש.
אוף טופיק קטן
לא יודע אם כבר עלתה ההצעה הזאת, אני מניח שכן.
האם אפשר להוסיף לביקורת היכן ניתן לראות את הסרט?
היום בעידן של הסטרימינג זה יעזור מאוד לדעת אם ניתן לראות בקולנוע, או בטלויזיה ובאיזה ספק.
בטח כבר דיברו על זה פה…
אנחנו משתדלים לציין בביקורת אם הסרט לא בבתי הקולנוע
אז איפה אפשר למצוא אותו. אם הוא בבתי הקולנוע (כמו הסרט הזה), אנחנו די מתעלמים מהנושא.
כנראה הסרט היחיד משנת 2022
שיככב עוד עשור ברשימת הסרטים הטובים אי פעם של Sight & Sound, מוכן להמר על כך כרגע.
אז מי שהתחבר לרשימה של המגזין הזה – יקבל קצת מושג על רמת האמנותיות, העדינות, היצירתיות של הסרט הקטן קטן ונפלא הזה, שבהתחלה לא מבינים מדוע אין בו כמעט עלילה, אחכ מתחילים לגרד קצת את הראש האם זה מתקדם לאינשהו והאם יש פואנטה כלשהי ואז זה מתחיל להיות קצת מוזר ואניגמטי לקראת החצי השני ולבסוף יש התרה רגשית אבל לא אחת מתאמצת אלא אחת שדורשת עיכול מחשבתי לא פחות מרגשי. בעיקר בגלל עריכה יצירתית וחכמה שנותנת לכל הסרט הזה אווירה מסתורית וייחודית, שלא מאכילה בכפית את הצופה הפשוט מן השורה. בקיצור, כדאי לבוא לסרט הזה מוכנים לסוג הקולנוע הזה או עם ראש פתוח בכללי.