"מאסטרו", סרטו של ברונו שיש, הוא סיפורם של אב, פרנסואה (פייר ארידטי, "התקופה היפה בחיי" ) ובנו, דניס (איוואן אטאל, "המילים הפשוטות"), שני מנצחי תזמורת מצליחים, המתחרים זה בזה על התהילה בתחום התחרותי הזה. הסרט נפתח כאשר הבן מקבל פרס יוקרתי בשם "ויקטואר" (ניצחון). האב לא נוכח בטקס וצופה בו בטלוויזיה בזעם לא מוסתר. אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. "מאסטרו" הוא עיבוד לסרט הישראלי המוערך והמועמד לאוסקר "הערת שוליים" של יוסף סידר, בו הוצג מאבק איתנים דומה בין שני פרופסורים לתלמוד שהיריבות המשפחתית המרה ביניהם עיצבה את חייהם.בגרסה הצרפתית, העולם האקדמי השמרן הוחלף בעולם תחרותי לא פחות - עולם המוזיקה הקלאסית, כאשר התחרות על מקום עבודה יוקרתי ומעמד של מנצח כוכב מעצבת את חייהם של האב והבן - אחד בשלהי הקריירה שלו, והשני כוכב עולה. מכיוון שזהו גם סרט על מוזיקה, הוא רצוף בקטעי מוזיקה קלאסית דרמטיים במיוחד, ובביצועים ליצירות מפורסמות ואהובות. אוהבי המוזיקה הקלאסית יתענגו בוודאי מהביצועים המרשימים ומההצצה אל תהליך העבודה של המנצח.
פרסומת
ברמת העלילה, קומדיית הטעויות הנשכנית והמתוחכמת שרקח סידר ב"הערת שוליים" הופכת כאן לדרמה משפחתית קטנה, שבה, נוסף ליריבות בין האב לבנו, נוספות גם עלילות משנה, שלא כולן מוצלחות. כך למשל, סיפור היחסים בין הבן לכנרית החירשת (קרולין אנגלאד) שהיא גם המאהבת שלו, אינו משכנע במיוחד. אולי יש כאן מחווה ל"הערת שוליים" בה האב חובש אוזניות כדי להרחיק מעצמו את רעשי העולם, בדומה לחירשת, שאינה שומעת דבר עד שהיא מכניסה את מכשירי השמיעה לאוזניה - אבל סיפור האהבה הזה לא ממריא.גם היחסים המשפחתיים האחרים זוכים כאן לזמן מסך, כמו למשל היחסים בין האב לבין האם (מיו-מיו), שמסתירים גם הם סוד משלהם. כך גם היחסים הבין-דוריים בין הסבא, האב, והנכד (נילס אותנין), שעוברים שינוי במהלך הסרט. גם כאן בולט מאוד השוני מהסרט הישראלי שבו היחסים הרעילים בין האב לבנו זולגים גם לדור הבא, ולא נראית נחמה באופק.
נדמה ש"מאסטרו", בניגוד לסרט ממנו הוא שואב את השראתו, מספר סיפור משפחתי אופטימי יותר. התחושה שהוא משרה היא של סרט קטן ואינטימי, שמאמין בסופו של דבר ביכולת לרפא פצעים משפחתיים מדממים. כך שמי שציפה, כמוני, לקומדיה צינית, קיבל במקומה סיפור לכל המשפחה, טיולים ליליים בפריז והרבה אווירה.בסצנת קבלת הפרס, הפותחת את הסרט, ומקבילה לסצנת הפתיחה המפורסמת של "הערת שוליים", אומר הבן ששריקות בוז הן אות הכבוד החדש. זוהי אמירה לעגנית על חשיבותם של פרסים ופרסום. אך למרות הטון המבודח, ברור שהפרס משמעותי מאוד עבורו ושכואב לו מאוד שאביו בחר שלא להיות שם. השם הסמלי של הפרס (ניצחון) מעיד גם על הנושא שמניע את שני הסרטים. בעולם תחרותי תמיד מודדים מי המנצח ומי המפסיד.אבל "מאסטרו", כמו הגיבור שלו, לא מאמין בשריקות בוז לעגניות. הוא מכיר בצורך האנושי בקבלה, הערכה ואהבה משפחתית ובאפשרות לשיתוף פעולה. בכך הוא מהווה תמונת מראה ל"הערת שוליים" הפסימי יותר, ומציע עולם הרמוני יותר, בשתי המשמעויות של המילה. אוהבי סרטים אופטימיים עם הרבה מוזיקה משובחת ייהנו מהסרט. אולי הוא לא קולנוע "גדול", אבל הוא בהחלט מספק בידור חביב לערב חורפי.