ברכותיי, הסופ"ש שלנו שוב כאן. שמחה לבשר לכם שתפילותיי הכמוסות נענו, והקור ההיסטרי פינה את מקומו לקצת שמש, שקרנית ככל שתהיה. אז למרות שכנראה שלא נצטרך להתכרבל בסוף השבוע בין הפוך למפזר חום ולתרץ לחברים שניאלץ לבטל את המפגש כי קר, לא נראה לי שיש לנו כוח לזה. בואו נשב קצת, נפתח טלוויזיה, ונחזור לתקשר עם העולם כמה שעות אחרי. או בסוף השבת. יש נטפליקס. צפייה מהנה.
למלא את החלל: Fill the Void
אם הנכם מטיבי לכת בהלך הרוח של נטפליקס בעת האחרונה, בטח ראיתם בטוריי שסרטים ישראלים ישנים ומוצלחים מתחילים, אם תרצו, למלא את החלל של פלטפורמת הסטרימינג בכל סוף שבוע. אז עם כל הכבוד לשלל התוכן הנפלא מעבר לים, ליצירות הישראליות תמיד יש מקום של כבוד ברשימת ההמלצות של סוף השבוע, ובתכלס, בעיקר בלב הצברי שלנו.
'למלא את החלל' של רמה בורשטיין מ־2012 זכה בלא פחות משבעה פרסי אופיר ואף הוכתר כסרט הישראלי הנצפה ביותר באותה שנה, ויש לכך סיבה טובה. שירה (הדס ירון), בת למשפחה חרדית מיוחסת, מגיעה לזמן בו עליה לגשש אחר שידוך מתאים עבורה. זמן קצר אחרי היא מבינה שהמיועד הוא פנחס, המדורג גם הוא מאוד גבוה ברשימת המשתדכים והנכונים.
כשאחותה של שירה הולכת במפתיע לעולמה ומותירה את בעלה יוחאי ואת בנה הקטן, מופנית תשומת הלב אל אחיו שהפך לאלמן, ואמן של האחיות רוצה להפוך את שירה לרעייתו החדשה. את ההליכה הזהירה של הדמויות בין הטיפות אותיר לכם, אבל כן אומר לכם שהיא מבוצעת ביד של אמן שיודע סרטים טובים מהו. ל'למלא את החלל' יש ניחוח ישראלי ברור ומובהק, והוא עדיין מצליח לגעת בציפור נפשו של כל אדם על הגלובוס, זאת כמובן מבלי להכיר את כל יושבי הכדור. כיף שיש כאלה.
מופע שנות ה־90: That '90s Show
כמעט כמו שהדור שלנו, המכיל את אלו שנולדו איפשהו סביב שנות התשעים, חלם לראות איחוד של חברים ואז התחרט כי זה מזכיר את גילנו המבוגר, רובנו רצינו שחזור של 'מופע שנות ה־70', הסיטקום שערך לנו לחיצת יד רשמית עם אמריקה, ויותר חשוב - הכיר לנו את אשטון קוצ'ר ומילה קוניס שהפכו בינתיים לבעל ואישה.
תזכורת קצרה למי שהעשן הסמיך, שנכח בכמעט כל פריים בסדרה, טשטש את עברו. הגרסה של פעם, שזכתה באמי ובהצלחה כבירה בכל העולם, גוללה את חייהם של שישה צעירים בעיירה נידחת בוויסקונסין. כחלק משגרתם הפעלתנית משהו, הקפידה החבורה, אריק, דונה שהפכה לבת זוגו במהלך העונות, קלסו וג'קי, הלוא הם אשטון ומילה, הייד ופז שאף אחד לא ידע מהיכן היגר לארה"ב, לשבת במרתף של אריק לפעולה אחת פשוטה וספק חוקית. בין לבין הם עשו את כל מה שתלמידי תיכון מטיבים לעשות: הם התאהבו, ורבו, והשלימו, והתמודדו עם הורים שגנבו את ההצגה. ולא היה צריך יותר מזה.
הגרסה של היום כאילו ממשיכה משם, אבל אחרת. הפעם, ליה פורמן, שהיא בתם ששל אריק ודונה, מבקרת את סבה וסבתה, רד וקיטי, הוריו ההזויים של אריק מהסבנטיז, ומתחברת עם כמה צעירים שפגשה במקום. אתם בטח תוהים עכשיו אם תחושו גלי נוסטלגיה אדירים, או כמו שאמרתי בהתחלה - תרגישו בעיקר מבוגרים מאוד.
אז יש לי בשורה טובה ורעה: יכול להיות שזה שלאריק ודונה, הדמויות הראשיות, יש נכדה, קצת יפחיד אתכם. מה החלק הטוב? תראו שוב חמישה מתוך החבורה שכל כך אהבנו (אריק, דונה, קלסו, ג'קי ופז), וזה באמת מדהים בכל קנה מידה.
לפגוש את דייב: Meet Dave
אני לא חושבת שיצא לי לדבר בעבר על אדי מרפי, שקשה מאוד להגדיר אותו בכמה שורות, אבל 'לפגוש את דייב' נתנה לי הזדמנות מצוינת. על קצה המזלג, מרפי הוא אחד השחקנים והקומיקאים הטובים והעסוקים ביותר בארצות הברית, המוכר בעיקר מתפקידיו ב'השוטר מבוורלי הילס', '48 שעות', 'הפרופסור המטורף' ואפילו החמור מ'שרק'.
ב'לפגוש את דייב', סרטו מ־2008, נכנס מרפי לדמותו של דייב, תושב חדש בניו יורק על כל המשתמע מכך. אבל דייב הוא לא באמת בן אדם, אלא ספינת חייזרים בדמותו של מפקד הצוות, שמנסה להבין מה זה כל הסיפור הזה של כדור הארץ.
לא הרגשתי צורך להזכיר שמדובר במדע בדיוני, כן? מה שבטוח הוא שלא איתרתי עד כה אף אחד שלא הרגיש בבית במהלך הצפייה בסרט הזה, ולא משנה בכלל אם מדע בדיוני עושה לו כאבי ראש חריפים. עשו לעצמכם משהו טוב, ותיכנסו לחללית האם.
מחפשים את גונקר: Dog Gone
הבטחתי לעצמי שאני חייבת למנן את המידה בה אני צופה בסרטוני כלבים ברשתות החברתיות. בעיקר כי אני סובלת מחוסר זמן, וזה פשוט גורם לי לכמיהה עזה לכלב לצדי בכל שעות היממה, משאלה שלצערי לא אפשרית בחיים של ימינו. בכל מקרה, ידעתי שלא אוותר לפחות על 'מחפשים את גונקר', שהוא ללא ספק אחד הסרטים החמודים והמרגשים שצפיתי בהם לאחרונה. ממליצה גם לכם לעשות כמוני.
בתפריט, בחור צעיר שכלבו האהוב והמתוק הולך לאיבוד מחליט לצאת למסע עם הוריו על מנת להשיב אותו אליו, ועל הדרך גם לתת לו איזו תרופה שתציל את חייו. אני יודעת שזה נשמע נדוש, ועדיין אני מבטיחה לכם שלא תתחרטו. אה, ותפגשו שם את רוב לאו. שכנעתי?
הלוחמות: Women at War
בשנים האחרונות, מאוד ברור בזירת הטלוויזיה והקולנוע שיש דברים שפסו מן העולם. אחד מהם הוא התייחסות שוביניסטית משהו להבדלים בין גברים ונשים, כך שידיהם של הגברים על העליונה. זו ברכה באופן מוחלט.
מה הבעיה? כשהניסיון להציג את הנשים כהרואיות הופך לחרב פיפיות, ובשפה פחות מסובכת - משהו שאמור לעשות טוב, אבל בעצם גם מזיק. אפשר לראות את זה ממש טוב ב'הלוחמות', הדרמה התקופתית החדשה שהציבו בנטפליקס במקום של כבוד.
בגדול, הסדרה שבה בזמן לצרפת של 1914, ימי מלחמת העולם הראשונה. הגברים, שאמורים כמובן לצאת להילחם על אדמתם, משאירים את נשותיהם בחזית, וארבע מהן ליתר דיוק יהפכו להיות כוכבות הסיפור. לאורך הפרקים, נראה את התמודדותן עם כל ההרס והתופת, וזה יהיה קשה, ומייסר, וגם מעורר השראה.
אך נדמה שמשהו אחד נשכח. כשמדברים על דרמה תקופתית, צריך להזכיר באותה נשימה גם את זה שדעת נשים נחשבה פעם הרבה פחות מהיום, ושאם הן לוקחות פיקוד כמו כאן, הקשר למציאות מתמוסס. לסיכום – או אמת בפרסום או בדיה, פחות באמצע, בייחוד כשמדובר בתופעות הרות גורל. בתודה, מיכל קדוש.