ב"משחק ילדים" המקורי, בובה חמודה הופכת לרצחנית אחרי שהרוצח הסדרתי צ'ארלס לי ריי (או "צ'אקי") אומר כמה מילות כישוף שמעבירות את הנשמה שלו אל תוך הבובה. לפני כמה שנים יצא רימייק לסרט, אבל במאה ה-21 כישופי וודו זה פאסה והטרנד הלוהט הוא להראות את כל הדרכים שבהן טכנולוגיה תהרוג את כולנו. וכך צ'אקי הפך מבובה תמימה למראה עם אישיות של רוצח לצעצוע קריפי עם בינה מלאכותית שחלק מההגדרות שלה השתבשו קצת. כנראה ג'יימס וואן, אחד החובבים הגדולים ביותר של בובות מפחידות שפועלים כיום, החליט שגם לו בא צעצוע כזה וכך קיבלנו את "מייגן", שוואן הפיק בשיתוף עם ג'ייסון בלום, המייסד של "בלומהאוס".
לאחר שהוריה של קיידי (ויולט מקגרו) נהרגים בתאונה, היא עוברת לגור אצל דודתה, ג'מה (אליסון וויליאמס). לג'מה אין משפחה משלה והיא מושקעת בעבודתה בתפקיד מהנדסת בחברת צעצועים, כך שהיא לא ממש יודעת מה הדברים שילדים בגילה של קיידי מחשיבים כגזעיים. למרבה המזל, ג'מה בדיוק עובדת על בובה שמופעלת על ידי אינטליגנציה מלאכותית ונועדה להתחבר לילדים, לעזור להם ולהגן עליהם מפני פגיעה (לא רק פיזית). ג'מה מפעילה אב-טיפוס של הבובה המכונה "מייגן", ובהתחלה נראה שהקשר עם מייגן מאוד עוזר לשיפור המצב של קיידי. אבל מייגן לוקחת על עצמה עוד ועוד תפקידים, כשחוץ מחברה של קיידי היא מתפקדת גם בתור המורה שלה, אמא שלה ומישהי שבאופן חשוד תמיד נמצאת בסביבה כשקורות תאונות נוראיות לאנשים שלא נחמדים לקיידי.
בגדול, "מייגן" הוא עוד סרט על בובה רצחנית, לא מאוד שונה מאותו רימייק של צ'אקי. יש כמה הבדלים, אחד מהם הוא העיצוב. בעוד שצ'אקי תמיד נראה כמו בובה, העיצוב של מייגן – שנועדה להיראות כמו ילדה אנושית – מאוד ריאליסטי. בחלק מהסצנות השתמשו בשחקנית אמיתית, באחרות בבובה אנימטרונית, מעל זה הוסיפו אפקטים ממוחשבים ואת הקול שלה תרמה שחקנית אחרת. השילוב הזה בהחלט אפקטיבי ויוצר תחושה קריפית של עמק המוזרות בכל פעם שמייגן נמצאת על המסך, ובזכות המראה הריאליסטי הזה חלק מהשוטים הטובים ביותר בסרט הם כאלו שבהם מייגן נותנת מבטים לאנשים, בלי צורך להגיד שום דבר.
הבדל אחר הוא האמירה של הסרט לגבי טכנולוגיה. "משחק ילדים" עסק בזווית היותר קפיטליסטית ואיך כל המכשירים היום מסוגלים לתקשר אחד עם השני ולזמום דברים מרושעים. "מייגן" יותר עוסק בטכנולוגיה כתחליף להורים. לפני שההורים של קיידי מתים אנחנו מספיקים ללמוד שהם מגבילים את זמן המסכים שלה, בעוד שלג'מה לא אכפת שקיידי תצפה בסרטון "בייבי שארק במשך 10 שעות" בטאבלט שלה. באחת הסצנות ג'מה חושבת על סרטון פיצ'ינג למייגן, שכולל את המשפט "היא תעזור עם הילדים כדי שאתם תוכלו להתרכז בדברים החשובים". אני מקווה שמייגן גם מזכירה לה לא לשכוח את קיידי ברכב.
מה שהסרט כן חולק עם "משחק ילדים" הוא המודעות העצמית שמרחפת מעל הכול. יש כאן רגעים מפחידים ואלימים, אבל לקרוא ל"מייגן" סרט אימה לא ממש יעשה לו צדק. רוב הזמן הוא לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות, כשבין רצח אחד לשני מדי פעם מייגן תבצע שיר כלשהו (כולל להיטים מ-2011) או תפצח בריקוד (הבנתי שכמה קטעים מהסרט הפכו להיות ויראליים בטיקטוק, מקווה שלא היותר אלימים). לכן זה קצת מאכזב שדווקא במערכה השלישית, שבה היה פוטנציאל להגיע לקרשנדו של קאמפ, הסרט משתפן ומציג סוף שכבר ראיתם כמוהו בהרבה סרטים אחרים. גם הג'אמפסקיירס המיותרים ש"בלומהאוס" דוחפים בכל הסרטים שלהם לא תורמים לחוויה.
ובכל זאת, "מייגן" הוא אחלה סיפתח לשנת 2023. אין פה משהו חדש או יצירתי, אבל זה סרט מבדר עם נבלית כיפית שבהחלט אשמח לראות עוד ממנה. אולי בסדרת טלוויזיה, זה הולך ממש טוב לצ'אקי.
יש דברים שאהבת כילד/מתבגר, ואז אתה חוזר אליהם כמבוגר ומגלה שהם כבר לא מה שהיה פעם
עבורי, אלה סיפורי הרובוטים של אסימוב. אלה היו סיפורי המד"ב הראשונים שקראתי אי-אז ביסודי, והאופן שבו אסימוב לקח את שלושת החוקים שלו ובנה מהם פעם אחר פעם סיטואציה חדשה הצליח לסחרר אותי. כשחזרתי אל הספר "אני, רובוט" בגיל מבוגר יותר הבנתי שהוא קצת בלוף. בחלק גדול מהסיפורים שם השאלה היא לא "איך הרובוט הצליח לעשות X למרות שלושת החוקים" אלא "שינינו/חיזקנו את אחד החוקים, איך אנחנו יוצאים עכשיו מהברוך". במקום חידות היגיון, הסיפורים של אסימוב התבררו יותר כמדריך לטיפול במשברים ניהוליים בואך המילניום השני לספירה.
עצה שלי? תשכחו מ-"משחק ילדים". אין לי ספק שגם היוצרים של "מייגן" הם ממאוכזבי אסימוב. אליסון וויליאמס, בתפקיד ג'מה (נהדרת, אגב, לא הסכמתי עם התלונות על המשחק שלה שקראתי במקומות אחרים), היא ממש אחד לאחד סוזן קלווין – כזאת שמעדיפה את חברת הרובוטים על פני זאת של בני אדם והסיטואציה של "מה היה קורה אם סוזן קלווין היתה צריכה לגדל ילדה אנושית" נשמעת כמו סיפור אבוד מ-"אני, רובוט". גם כל הפוליטיקה התאגידית שמקיפה אותה מהדהדת חזק את הספר ההוא.
אבל באותה נשימה, היוצרים של "מייגן" גם מראים לנו איך אסימוב עובד במאה ה-21 האמיתית – או ליתר דיוק, איך הוא לא. כשעולם המידע שמקיף ילדים (וגם מבוגרים בעצם) הוא כל-כך עצום וכאוטי, מסוכן לסמוך על רובוטים שיעשו לילדים (ושוב, גם למבוגרים) סדר בבלאגן. המסקנות שהרובוטים האלה יגיעו אליהם יכולות להיות, אעפס, לא סימפטיות.
עוד כמה הערות: הסרט אמנם מסווג כאימה, אבל כמות סצנת הזוועה פרופר שבו קטנה – ארבע או חמש, והמוקדמות שבהן לא יותר מדי גרפיות. נקודה שבה לא הסכמתי עם הביקורת בכלל: כשהסרט גולש לקאמפ הוא לטעמי מאבד גובה. הסצנה עם הריקוד הרצחני של מייגן במשרדים נראתה לא רק טיפשית, אלא גם לא שייכת למה שקרה קודם – כל הרעיון הוא שמייגן היא *לא* רוצחת פסיכוטית, אלא כזאת מחושבת. אני מסכים שבסצנות האחרונות במרתף בבית של ג'מה אפשר היה לעלות קצת את הווליום של ההתרחשויות, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי.
בנושא זה,
רנדל מראה למה הסדר של שלושת החוקים חשוב
הסתכלות מוצלחת בהרבה על הנושא
https://meorot.sf-f.org.il/2012/index30c2.html?page_id=172
מה זה "על הנושא"?
זה סיפור קצר-ארוך, את זה אני מבין מהקישור והייתי שמח שזה היה בתגובה, אבל מה "הנושא"?
הסיפור מתאר מה קורה כשמעבירים את האחריות לגידול הילדים לידי רובוטים, מנקודת המבט של הילדים…
במידה מסוימת מזכיר (לי) את הסיפורים על בתי הילדים בקיבוצים