נטפליקס השקיעה בסרט הנפוח הזה רק כי הוא נראה לה יוקרתי

פרופסור איזק בורג מוזמן לקבל תואר כבוד. בדרכו לטקס הוא שוקע בהרהורים על חייו והסרט הופך לרצף אסוציאטיבי של זיכרונות, הזיות וסיוטים. הוא מסיים את המסע התודעתי הזה שכוב על ערש דווי. "תותי בר" של אינגמר ברגמן מ-1957, שזה התקציר שלו, התניע גל של סרטי זרם תודעה, בהם יצירות עתירות השפעה בפני עצמן של אלן רנה ופדריקו פליני. אל אלה מצטרף עכשיו "בארדו: תיעוד שיקרי של קומץ אמיתות", שהתקציר הנ"ל, מההזמנה ועד ערש הדווי, מתאים גם לו.

בסרט של אלחנדרו ג. איניאריטו, עיתונאי ודוקומנטריסט מקסיקני בשם סילבריו המתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, עומד לקבל פרס יוקרתי. כמה ימים לפני הטקס הוא חוזר למולדתו ושוקע במיני זיכרונות, הזיות וסיוטים עתירי דימויים של מוות. חלקם נובעים מכאביו הפרטיים, אחרים מוקדשים לחיוויים פוליטיים על ההיסטוריה של מקסיקו כארץ כבושה – מהפלישה הספרדית במאה ה-16, דרך המלחמה עם ארה"ב במאה ה-19 ועד ההשתלטות של אמזון בהווה. בין חלומותיו של סילבריו משולבים גם לא מעט דימויים סהרוריים שנדמה שהורמו ישירות מ"½8" של פליני (המפגש המדברי עם ההורים הזקנים ועם השחקנית שמתלוננת שלא ליהק אותה לסרטו), והם נראים כחיקוי יותר מאשר כמחווה. כמו המאסטר האיטלקי, איניאריטו מניח על המסך דימויים מדומיינים של אירועים מחייו שלו (מות בנו התינוק), רק שבניגוד אליו, הסרט שלו אינו מתגבש ליצירה מלוכדת, אלא נחווה כאוסף מקרי של רעיונות שנתלו על חבל כביסה.

כמו גיבורו, איניאריטו, קולנוען מקסיקני שזכה להצלחה בינלאומית יוצאת דופן, כולל זכיה בארבעה אוסקרים על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש", חוזר למולדתו אחרי כמה שנים בארה"ב, ויוצר מין יצירה אישית באורך אפי (יותר משעתיים וחצי) ובתקציב לגמרי לא אישי, שרק אמן במעמדו יכול היה להרשות לעצמו. זה מסוג ההרפתקאות הקולנועיות שפוטנציאל ההכנסות שלהן נמוך מאוד, אבל נטפליקס משקיעה בהן בשביל היוקרה, ונראה שאינה בודקת בציציות.

הכישרון הוויזואלי של איניאריטו ללא ספק ניכר על המסך, אך הוא אינו מספיק כדי לפצות על מגבלותיו כתסריטאי. כל הדימויים המרשימים שברא עם הצלם דריוס קונדג'י ("שבעה חטאים"), לא מצטברים לטקסט מהותי, והשלם קטן בהרבה מסך חלקיו. שוט הפתיחה היפהפה עוקב אחר צל של אדם (ללא האדם) שמנסה לעוף במדבר. זאת ואריאציה מקורית על תשוקתם הידועה של אמנים לפרוס כנפיים, כמו בחלום שפותח את "½8". בהמשך נמצא את הדימוי המשלים של פקק אימתני במדבר, שגם איתו שיחקו לא מעט קולנוענים (גודאר, אלטמן, טרי גיליאם, ושוב פליני). איניאריטו מוסיף לו רובד פוליטי, ומשלב אותו בקטע מההתנסות של סילבריו עת צילם סרט על הגירה המונית לארה"ב.

יש ב"בארדו" (משורר, בספרדית) אירוניה עצמית של במאי מצליח שטס במחלקה ראשונה כדי לעשות סרטים על מדוכאי העולם. אלא שגם החיווי הזה כבר נוסח בסרטים של יוצרים אחרים, ואיניאריטו אינו מוסיף לו רובד חדש. עוד תמה שמושלכת על המסך היא חיבוטיו של סילבריו, ושל הקולנוען שעומד מאחוריו, לגבי זהותו הלאומית – האם הוא מקסיקני או אמריקאי? המון סטטיסטים גויסו לעיצוב החיבוט הזה, והכוריאוגרפיה ההמונית בשדה התעופה מניבה רגע יפה. אבל ההר מוליד עכבר. בכלל הסרט מרוצף בסצנות עם המוני סטטיסטים, בתפקידי חיילים צעירים שנהרגים סתם, נשים שנופלות ברחוב מסיבה מיסתורית, וערמות של גוויות המדמות את קיצה של מקסיקו.

האשימו את איניאריטו שסרטו הוא מפגן של אגו, ויש בזה משהו. אבל אין קולנוע בלי אגו. אילו רק היתה עולה מהדימויים האלה תחושה אותנטית שהם נובעים מחיבוטיו המייסרים של אדם שבאמת חושף את נבכי נפשו הכמוסים. בצפייה ראשונה הסמליות של הדימויים מתפענחת די בקלות, ואם יש בהם עומק בלתי נראה, הסרט אינו עושה חשק לצפות בו שוב כדי לחפש אותו. בתוך הרצף, הרגעים האינטימיים – כמו שיחה עם האב הזקן וטקס הפרידה מזיכרון התינוק שמת – אפקטיביים יותר.

אחרי שב"בירדמן" איניאריטו שתל שיחה של שחקן עם מבקרת תאטרון שמבטיחה להרוג את ההצגה שלו, הפעם הוא משלב מפגש של סילבריו עם גבר הקוטל את סרטו במילים חריפות שנועדו להקדים תרופה למכה הצפויה ממבקרי סרטו של איניאריטו. איפה שלא מצאתי ביקורת עצמית זה בליהוק של גריסלדה סיסיליאני לתפקיד אשתו הצעירה (בשנים רבות) ואם ילדיו הבוגרים של סילבריו (דניאל חימנז קאצ'ו). לא רק זאת. סיסיליאני הנאווה מתרוצצת על המסך ערומה כדי לפתות את בעלה המזדקן ואת הגברים שבין הצופים. מתי די?

2.5 כוכבים/ Bardo, falsa crónica de unas cuantas verdades בימוי: אלחנדרו ג. איניאריטו. עם דניאל חימנז קאצ'ו, גריסלדה סיסיליאני. מקסיקו 2022, 160 דק'