"הלוויתן": האם יש גם דרמה אמיתית מאחורי חליפת השומן?

פעם, בשנות התשעים של המאה שעברה, ברנדן פרייזר היה כוכב תמיר ובעל חזה שרירי שאותו נהג לחשוף למצלמה בקומדיות אקשן כמו "הג'ונגל מת מצחוק" ו"המומיה". פה ושם הוא גם הופיע בדרמות חמורות סבר כמו "אלים ומפלצות" כדי להראות שהוא שחקן רציני. אחר כך הוא העלה קילוגרמים והוריד פרופיל, ועבר שלל ניתוחים לתקן נזקים פיזיים שנגרמו לו במהלך צילומי פעלולי האקשן. ב-2018 הוא חשף ש-15 שנים לפני כן הוא הוטרד מינית על ידי נשיא תא העיתונאים הזרים של הוליווד, והיו שטענו שעקב ההאשמה הוא הוכנס לרשימה שחורה כלשהי.

בהגיעו לגיל 54, מה שמכונה הקאמבק של ברנדן פרייזר הוא הסיבה העיקרית לכך ש"הלוויתן" זעיר התקציב מקבל כל כך הרבה תשומת לב, כולל מועמדויות לאוסקר לפרייזר ולאיפור שלו. אמנם גם דארן ארונופסקי, הבמאי המוערך של "רקוויאם לחלום" ו"הברבור השחור", בדרך כלל מעורר עניין, אבל הפעם הוא מגיש משהו שאינו יותר ממחזה מצולם. פרט לכמה הבזקי זיכרון, הסרט מתרחש כולו בתוך דירה, ונראה שהחלטת הבימוי העיקרית של ארונופסקי היתה לבחור בפריים הישן (יחסי גובה רוחב 1.33:1) שמצמצם את מרחב הפעולה ומדגיש את סגירות חייו של הגיבור. את המחזה, והתסריט, כתב סמואל ד. האנטר בהשראת שלבים שונים בחייו שלו, כמי שגדל כהומו בארון עת התחנך בבית ספר נוצרי פונדמנטליסטי באיידהו, ומאוחר יותר העביר שיעורי כתיבה בקולג' והשקיט את כאביו באכילת יתר. אותה אכילת יתר הרסנית היא שמייצרת את הטוויסט הייחודי של המחזה הלא מאוד מיוחד הזה.

כמו השחקנים שגילמו את צ'רלי על הבמה, גם פרייזר עטה על עצמו חליפת שומן ענקית, שמדמה אותו לאדם השוקל כ-250 קילוגרמים. המשקל הזה כולא אותו בדירתו ומייצג שבר עצום בחייו, שצ'רלי מתעטף בו ומתחבא בתוכו. על פניו הלוויתן שבכותרת מתייחס אל ממדיו ואל בחירתו להסתתר מהעולם, אבל יש בסרט לוויתן נוסף: אלי (סיידי סינק המרשימה), בתו של צ'רלי, כתבה עבודה לבית הספר על "מובי דיק" של הרמן מלוויל, ועל פי האינטרפרטציה העצובה שלה, הלוויתן שבספר מייצג את הרדיפה האובססיבית וחסרת הסיכוי של קפטן אחאב אחר אושר בלתי מושג.

דמויות נוספות במחזה הן ליז (הונג צ'או, המועמדת אף היא לאוסקר), אחות מוסמכת וחברה של צ'רלי שמטפלת בו (הוא מסרב להתאשפז בבית חולים), ותומאס (טאי סימפקינס), מיסיונר של כת פונדמנטליסטית שמתעקש לגאול את נשמתו של צ'רלי, לפני שמתברר שהוא עצמו זקוק לגאולה. כמקובל במחזות דרמתיים מאז טנסי וויליאמס, לפחות, כל הדמויות נושאות עימן סודות, זיכרונות טראומטיים ומטענים רגשיים שמכבידים עליהן, עד שפצעיהן נחשפים לאוויר ומקבלים הזדמנות להחלים.

במרכז הדרמה ניסיונו של צ'רלי, שמעביר בזום קורסים בכתיבה, לחדש את הקשר עם בתו בת ה-17. תשע שנים לפני כן צ'רלי עבר לחיות עם אהוב ליבו, ומאז אמה (סמנתה מורטון) סירבה לאשר לו לראותה. אלי, שגדלה להיות נערה מתבודדת, עדיין כועסת על אביה ועל העולם, ומתנהגת באופן מעורר ספקות. אבל למרות סבלו הרב ויצר ההרס העצמי הבולט שלו, צ'רלי ניחן באופטימיות לגבי הרוח האנושית.
.
פרט לממדיו הייחודיים של צ'רלי, שהסרט מדגיש שוב ושוב (אנחנו, למשל, צופים בו מתקלח – דימוי שככל הנראה לא הגיע מהבמה), הפעימות הדרמטיות של "הלוויתן" יותר מדי מוכרות משלל הצגות וסרטים. למען האמת, סיפור דומה על גבר עם יצר הרס עצמי שמנסה לחדש את הקשר עם הבת שאותה נטש בילדותה, היה גם במרכזו של "המתאבק", סרטו של ארונופסקי מ-2008. גם בסרט ההוא ארונופסקי ליהק שחקן עבר שהיה זקוק לקאמבק, וכמו פרייזר, מיקי רורק זכה על הופעתו במועמדות היחידה שלו לאוסקר. שני הסרטים אפילו מסתיימים כמעט בדיוק אותו הדבר.

אלא שבעוד "המתאבק" ניחן בסגנון נטורליסטי מחוספס, והפיק רגש עז מההתנגשות בין האלימות הפיזית הקיצונית של הזירה לבין האנושיות החשופה של הדמויות, "הלוויתן" מילולי ומתובנת מדי. השחקנים בהחלט טובים, ופרייזר השיג את המועמדות שלו לאוסקר בזכות, אבל הסרט נטול אנרגיה טבעית, ולכן הוא לא עורר בי את התגובה הרגשית שנראה היה שהוא מתאמץ להשיג.
3.5 כוכבים. The Whale בימוי: דארן ארונופסקי. עם ברנדן פרייזר, הונג צ'או, סמנתה מורטון, סיידי סינק. ארה"ב 2022, 117 דק'