• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״הקשרים שלנו״ ו-״מאסטרו״, סקירה כפולה

26 בינואר 2023 מאת עופר ליברגל

צרפת ממשיכה להיות המדינה הכי מיוצגת בבתי הקולנוע בארץ, אחרי ארה"ב וישראל, כאשר האמת היא שאני לא בטוח לגבי הקולנוע המקומי. מבחינת המפיצים, קולנוע צרפתי הוא הימור בטוח. גם מפני שמשהו בו משדר לקהל סממן איכות, למרות שזה לא המצב לגבי רוב הסרטים הצרפתיים שמגיעים לישראל, שרובם לא זוכים לסיקור בסריטה כי מה הטעם. אציין כי בקרוב המצב עומד להשתנות: שניים מהסרטים הצרפתיים המדוברים ביותר ב-2022, אלו שהוצגו בפסטיבלים גדולים וזכו בפרסים, יופצו במהלך השבועות הקרובים. אלו הם "רודיאו" ו"סנט עומר", סרטים מאתגרים יחסית ולפחות אחד מהם צפוי לפלג גם את המבקרים, אבל הם עשירים באופציות לקריאה ולדיון ומספקים חוויה קולנועית מיוחדת עם סגנון אישי של במאיות שלוקחות סיכונים, ולפחות לדעתי גם מצליחות. אולם, בפוסט הזה אסקור שני סרטים שמוצגים בקולנוע כבר בימים אלו, סרטים שיותר הולכים על בטוח. הראשון ביניהם טוב יותר משני אבל הוא לא זה שזוכה להרבה יחס בארץ.

הקשרים שלנו
Les miens / Our Ties

רושדי זם הוא שחקן צרפתי ממוצא מרוקאי, עסוק ומצליח, שעבר בהצלחה גם לבימוי. סרטו הידוע ביותר בישראל, "מסייה שוקולד", הוא מקרה נדיר של סרט אותו הוא מביים מבלי שהוא מופיע באחד מן התפקידים הראשיים. הקהל הישראלי אולי יכול לזהות משורה של סרטים שחלקם הופצו בארץ, כאשר דווקא "ראש טורקי" בו כיכב לצד רונית אלקבץ זכה רק להקרנות בודדות בארץ, עד כמה שזכור לי. בכל מקרה, בסרטו החדש הוא מביים ומשחק בתפקיד המתגלה כראשי והוא מצליח בזכות תיאור אמין של הסביבה בה הדמויות פועלות: משפחה של יוצאי מרוקו שחיה בצרפת וזכתה להצלחה כלכלית וחברתית הנראית גדולה יחסית. משבר הפוקד אותה מאלץ חלק מן מבני המשפחה לבחון מחדש את חייהם ואת האיזון בין ההצלחה הפרטית לקבוצתית. הסרט מבוסס על מקרה אמתי מחייו של זם ומשפחתו וייתכן והדבר תורם לאמינות של שתי הדמויות הראשיות.

הסרט מתחיל באירוע משפחתי המציג את בני המשפחה משני דורות וגם מראה מי מתפקד כמרכז בדורות המבוגרים: האחות סאמיה (מרים סברה) והאח מוסא (סמי בולג'יה). האחרון הוא רואה חשבון מצליח שלא ממש מתאושש מן הפרידה מאשתו השנייה שעברה לחיות במרוקו, אבל עדיין מתפקד כאב אוהב למספר ילדים. מי שפחות מעודכן בחיי הקרובים שלו הוא ריאד (זם), שדר ספורט מפורסם שלא תמיד זוכר של מי מקרוביו החגיגה בה הוא משתתף, ודומה כי הוא מרוכז בעצמו ובקריירה במהלך רוב חייו.

זמן קצר לאחר תחילת הסרט, מוסא חווה נפילה המביאה לפגיעת ראש קשה, המשנה את האופי שלו. הוא ישן רוב הזמן ואם הוא כבר ער ומדבר, הוא לרוב רודה בסובבים אותו ומסוגל להטיח אמיתות לא נעימות או סתם דברי התרסה גם כלפי יקיריו. כפי שכבר ציינתי, אחרי מערכה ראשונה ועוד קצת בה דומה כי מוסא הוא המוקד, ריאד תופס את מרכז הבמה. הוא מבין כי הוא נוהג בצורה אנוכית כלפי המשפחה ומנסה לטפל, או לפחות להתקרב לאחיו המנוכר. זה לא שינוי מוחלט באופי של ריאד בשום שלב, יותר מהלך של רצון להשתנות המוביל לרגעים של הבנה וקרבה בין האחים: אחד שבמשך שנים לא תיקשר עם סביבתו הקרובה ואחר שמצוי במצב בו הוא לא ממש מסוגל להביע רגשות. כל זאת בזמן שמוסא כן זוכה לטיפול המוביל לתוצאות בהדרגה.

הלב של הסרט הוא הקשר בין האחים וההופעות של זם ובולג'יה, שניהם מצליחים להיות מצחיקים ודרמטיים בו זמנית, פחות או יותר לאורך כל הסרט. רובד אחר בסרט שמצליח בהתחלה והולך לאיבוד בהמשך הוא מבט על המשפחה כמכלול, משפחה עם אחים נוספים ומספר ילדים של מוסא שרובם בוגרים. החלק הראשון של הסרט בונה כמה מהם כדמויות מעניינות, אולם בשלב כלשהו הם זוכים לפחות זמן מסך ומרודדים לפונקציה אחת, קומית או עלילתית.

מבין הדמויות הללו, המעניינת ביותר היא בת הזוג של ריאד, המתפקדת גם כמי שמסבירה לו את הסרט/את הכשלים בחייו. אמה היא זו המצביעה בפניו פעם אחר פעם על האנוכיות שלו ועל הדברים שהוא שכח והיא איכשהו זוכרת, אף על פי שיש לה גם קריירה מצליחה משלה ורצון מסוים להשתחרר ממערכת היחסים. הדמות הזו היא כמו המצפון של הסרט והיא מגולמת בידי מייוואן, עוד שחקנית ממוצא צפון-אפריקאי שהיא גם במאית בפני עצמה (ולרוב במאית נהדרת). מייוואן מבצעת עבודה נהדרת בתור שחקנית שמעשירה דמות שבאופן מפתיע, אך לא כתובה מספיק טוב.

"הקשרים שלנו" הוא סרט נוגע ללב, למרות שהוא נמנע מסצנות שמנסות לסחוט רגש בכוח ויש משהו מעודן בנראטיב שלו. יש בו צעקות כי ככה המשפחה מתקשרת לפעמים, אולם הוא לא צעקני. הוא סרט שרגעי השיא שלו הם רגעים של עידון ולא רגעים בהם העלילה מתפתחת או נפתרת. יש בכך קסם מסוים, אם כי הסרט לא לגמרי הולך עד הסוף עם הקו המינימליסטי הזה, או עם שום קו מסוים. לכן לא מדובר בסרט גדול, אבל כן בסרט שלא מזלזל בקהל שלו ובסופו של דבר היתרונות הצנועים שלו עולים על הפגמים הקלים.

מאסטרו
Maestro(s)

הקמפיין השיווקי של הסרט "מאסטרו" טוען כי הוא רימייק לסרט הישראלי "הערת שוליים". לזכות הסרט, בכתוביות הפתיחה מצוין כי הוא נוצר "בהשראת" הערת שוליים עם קרדיט ליוסף סידר. השראה זה לא בדיוק ״מבוסס על״ והסרט אינו רימייק, לפחות לא כפי שאני תופס את זה. אולי הוא רימייק ל"האיש הכי כועס בברוקלין" שנוצר בהשראת הסרט הישראלי "מר באום". בשני המקרים, יש יסוד עלילתי בולט אחר המשתוף למקור הישראלי ולסרט שהושפע ממנו, שפרט לתפנית אחת בעלילה לא שמר על יותר מדי אלמנטים. שלא לומר, יצר מסר הפוך לגמרי.

אבל סרט הוא לא רק עלילה. "מר באום", היה סרט סוריאליסטי-אבסורדי עם השקפה פילוסופית דכואנית על היעדר משמעות ומוות בלתי נמנע, והוא הפך לסרט על גאולה וגילוי מחדש של הגיבורים שלו. "הערת שוליים" הוא סרט על גיבורים עקשנים שמעדיפים לשמור סוד על פני התמודדות עם המציאות, סרט על קרב שנותר לא פתור בין דורות והשקפות עולם, גאווה שמנצחת את הקירבה המשפחתית ועוד שלל נושאים. לעזאזל, "הערת שוליים" הוא סרט פתוח לפרשנות. בניתוח הקבוצתי שלנו העלו פירושנים שונים, חלקם שגויים, אבל כולם נובעים מסרט שמזמין את הקהל לחשוב. "מאסטרו" הוא סרט שמבקש מן הקהל למחוא כפיים בהתרגשות ולא לחשוב.

שכן, אם חושבים עליו, "מאסטרו" הוא סרט מגוחך. סרט שיש בו שחקנים טובים ועשייה טכנית נכונה, אבל גם זלזול בקהל ובעולם המוזיקה הקלאסית שהסרט עוסק בו ומבקש להלל. המאסטרו בסרט הם שני מנצחים על תזמורות. בסרט "טאר – המנצחת" שטרם עלה בישראל, הסרט מספק לקהל הסברים אפשריים לגבי תפקיד המנצח, זה שלא מנגן על אף כלי אבל הוא החשוב ביותר בתזמורת. אני לא רוצה להרוס יותר מדי מהצפייה בסרט עצמו, אבל "מאסטרו" בסופו של דבר טוען כי תפקיד המנצח הוא סמלי. נטול חשיבות. יש בסרט רמיזות בלבד לגבי החופש האמנותי של מנצח, או בחירה אמנותית של מוזיקה קלאסית. יש בסרט הרבה מוזיקה יפה מאוד שתקסום לקהל. הסרט בהחלט משמיע אותה ואף מראה אנשים מנגנים אותה. אבל גם מזלזל ביכולת של הקהל לחשוב על המוזיקה או להבין אותה. היא קישוט שמוצג כנושא. משהו שהסרט מבקש מן הקהל לקבל כמעמיק בעוד הסרט עצמו הוא במשקל נוצה, במקרה הטוב. יש לציין שהסרט לא עשוי בצורה רעה באופן ניכר: כאמור, השחקנים טובים והסרט קולח בעשייה שלו לכל אורכו. הוא פשוט סתמי. עד שחשובים עליו קצת יותר ואז הוא מגוחך.

נחזור רגע ל"הערת שוליים" המקורי. סרט על אב ובן שעוסקים באותו תחום. בסרט הישראלי זה חקר התלמוד, תחום שמעטים מתעניינים בו לעומק, בניגוד למוזיקה שהיא דבר שפחות או יותר כל בני אדם אוהבים. האב והבן באים מדורות שונים וגישות שונות. האב הקדיש את כל חייו לחקר מעמיק של דבר אחד, דבר בו הוא המומחה, אבל הוא רק חלק קטן מן השדה ובסופו של דבר הערת שוליים במחקר אחר. הבן לעומת זאת מבין את הזמנים ובקיא בצדדים שונים של התלמוד, מה שמאפשר לו לדבר על שלל נושאים ולהיות מרצה פופולרי על כל נושא שקשור, מבלי שהוא יודע בוודאות את כל הפרטים בצד אחד של הנושא, אבל באופן שכולם מקבלים כמספק. פרט לאביו שלא מקבל את הגישה. הבן נמצא ראוי לפרס ישראל, הבשורה נמסרת לאב והבן מנסה לכפר על הטעות.
ב"מאסטרו", שביים ברונו שיש, האב הוא מנצח של תזמרות פילהרמונית, הבן מנצח על תזמורת יותר קטנה ובולט בהקלטות באולפן. הבן זוכה בפרס בתחילת הסרט, האב בז לבן על הצלחתו. בית האופרה היוקרתי "לה סקאלה" במילאנו רוצה למנות את הבן למנהל אמנותי אך פונה בטעות לאב. עד כאן כמעט כל המשותף בין הסרטים, פרט לכך כי יש גם נכד/בן שלא מעוניין לעסוק בתחום. בניגוד ל"הערת שולים", לה סקאלה לא מתכוונים להעסיק את האב אם הבן לא יבשר לו על הטעות.

אולי מן הראוי לציין כי את האב מגלם פייר ארדיטי ורוב הסרט הוא במצב של עצבים נטו, כאילו היה האיש הכי כועס בברוקלין. אבל בסרט הוא בפריז. את אשתו מגלמת מיו מיו ואם השם שלה לא מוכר, מדובר בשחקנית עם ותק של קרוב ל-50 שנה ככוכבת קולנוע. כמו בסרט הקודם עליו כתבתי, היא מוציאה הרבה מדמות שכמעט לא כתבו לה ניואנסים בתסריט. את המנצח הבן, הגיבור הראשי, מגלם איוון אטאל והוא עושה עבודה…סבירה. למרות שמשהו בי טועה האם אולי היה כאן מקרה "הערת שוליים" קלאסי בשלב הליהוק והמפיקים חשבו על אשתו, שרלוט גינסבורג, בתפקיד הראשי. היא הייתה טובה יותר ממנו וליהוק של מנצחת מול אביה המנצח היה מעניין יותר עוברי. כי "מאסטרו" רק לרגע אחד טוען כי הבן מודרני יותר בגישה שלו מן האב. בסופו של דבר, לשתי הדמויות יש גישה זהה למוזיקה קלסית, מה שהופך את המאבק הבין-דורי למאבק של קנאה בלבד. מכיוון שמדובר במשפחה, ניתן להתגבר על הקנאה. הקונפליקט המרכזי של הסרט לא ממש מאיים להתפרץ למשהו שהוא יותר ממבוכה בשום שלב ושיחת העימות הגדולה מגיעה בשלב די מוקדם.

מה שקצת מכניס עניין ל"מאסטרו" הן הנשים בחייו של הבן. אשתו לשעבר (פסקל ארבילו) היא הסוכנת שלו ובת הזוג הנוכחית שלו (קרולין אנגלאדי) היא כנרת בתזמורת שלו – כרגע בתפקיד ליווי בלבד, אבל הוא טוען כי היה תהיה כנרית ראשונה בעתיד, למרות שלא ברור אם אלו השאיפות שלה ובעיקר האם היא מוכשרת מספיק. זה יוצר משולש רומנטי סביר ועיסוק לא מספק בדילמה אתית – להזכיר שוב את "טאר -המנצחת"? לפני שהוקרן כאן? מבלי להסביר כיצד הוא מטפל בנושא דומה באופן מעניין בהרבה? – מה שמתגלה כקו עלילה שני שהוא בסופו של דבר זה שמעט עניין אותי יותר, אף כי גם הוא שטוח למדי. אבל שום דבר בסרט לא מספיק גרוע באופן שינכר את הקהל, מה שאומר כי יש מי שיתרגש מן הסרט. ככל הנראה אנשים שנהנים להקשיב למוזיקה קלאסית מבלי להיות בקיאים בתחום. גם אני לא בקיא בתחום, אבל יודע מספיק על מנת להבין מדי סרט לא מעוניין להתייחס ברצינות לנושא.

כל זאת כאשר אני לא חושף את הסיום של הסרט, בניגוד לקמפיין השיווקי שלו. רק אומר שזה סיום שמוותר על כל היגיון, בניית דמויות או כבוד לאמנות מתוך רצון לרגש בכוח עם רגע סימבולי. אולי זה בעצם סיום הולם לסרט בו זוג מבוגר מבלה במסעדה ומעלה תקווה לגבי כל המוסדות התרבותיים של מילאנו כמשהו שחסר בחייו, אף על פי שהזוג הזה חי בפריז. עיר שלפחות לפי ההתרשמות שלי, כוללת תחליף ראוי בכל תחום.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.