קבוצת הפניקס, עומר אדם, בית"ר ירושלים - עושה רושם שאיחוד האמירויות הולכת ותופסת תפקיד מרכזי בסצנה הישראלית (או לפחות מנסה), ואם הייתם זקוקים להוכחה נוספת, הנה היא מגיעה בטיסה ישירה: הקומדיה החדשה של רשת, "השגרירות", שבמרכזה השגרירות הישראלית באבו דאבי - הלא היא בירתה הנצחית והבלתי-מחולקת של איחוד האמירויות. אבל יותר משהיא מסמלת את הקידמה והעידן החדש שמביאים איתם הסכמי אברהם עם האמירויות ועוד כמה מדינות, היא בעיקר מסמלת את חזרתנו לסיטקום הישן והטוב - או הטוב לפרקים.
כן, שגרירות ישראל באבו דאבי כשמה כן היא: נציגה אותנטית של ישראל העממית והישראלית כל כך. או לכל הפחות עם כל מה שמזוהה כקלישאה סטריאוטיפית של ישראלים, שנטוע בעושר הראוותני של איחוד האמירויות. איציק כהן האהוב ("פאודה") הוא השגריר יצחק, שמנסה לסדר לאחיו, ראש עיריית ראשון לציון, ברית ערים תאומות עם אבו דאבי. עידו מוסרי הוא אחיו השני שכל הזמן מחפש את המכה. שיר אברמוב היא חווי, שמגינה בגופה על חבילת טרופיות שהיא מצליחה להתארגן עליה מהארץ. לידור אדרי היא הדוברת השפויה שמתמצאת בחוקים הלא כתובים של התנהלות שגרירותית, ומאיה ורטהיימר היא נציגת המוסד שרוצה לחסל כל דבר שזז.
2 צפייה בגלריה
מתוך "השגרירות"
מתוך "השגרירות"
איציק כהן, מתוך "השגרירות"
(צילום: באדיבות רשת)
באופן כללי "השגרירות" נוטפת ישראליות מהסוג שלא פעם גולש לסטריאוטיפיות בוטה. בפרק על הערים התאומות, כמדומתני שהכותבים - ניב גת, יובל חקלאי וארנון וייס - לא דילגו על שום קלישאה על תל אביבים, החל משוכני בתי קפה ולוגמי אספרסו עצלנים ועד ג'ובניקים חובבי לאטה. כאמירה בהפוך על הפוך, כמובן, אבל עצלנית מאין כמוה. כנ"ל בנוגע לפאנצ'ים הרדומים על גברים ישראלים שרואים יחד כדורגל (יוסי פה נחנק מקשיו!), או ההקבלה בין תחרות יופי של גמלים לרוטינת הטיפוח של אשת השגריר. פה ושם נרשמו כמה הברקות, אבל באופן כללי "השגרירות" סובלת מבדיחות צפויות ומשחק מאומץ ומשתדל ברובו. "סברי מרנן" של הדיפלומטיה הישראלית באבו דאבי, אתם מכירים את ה-DNA.
2 צפייה בגלריה
מתוך "השגרירות"
מתוך "השגרירות"
ההומור איננו מהסוג החד. מתוך "השגרירות"
(צילום: באדיבות רשת)
סיטקום ישראלי הוא אזור הנוחות של הטלוויזיה המסחרית הישראלית. לרוב מדובר בהימור בטוח, מהסוג שלא עולה יותר מדי (וככל שמספר הפרקים לעונה עולה, המחיר יורד. לעונה הראשונה של "השגרירות" צולמו 20 פרקים), היא מצולמת על סטים מקומיים עם מעט קטעי וידאו יפים מאבו דאבי, היא לא מצוידת בהומור חד או מתריס מדי, היא לא "פולישוק" ולא "עבודה ערבית", היא אפילו לא "רמזור". היא לא פורצת דרך משום בחינה, לא תחושו בה יורדת במורד הגרון ולא תזכרו ממנה דבר אחרי רולר הסיום. אבל היא תפרוט לכם על מיתר מוכר וחמים כלשהו. כן, כאלה אנחנו, הישראלים, לטוב ולרע, לפעמים זה מצחיק יותר, לפעמים פחות. אפשר להוציא את השגרירות מישראל, אבל אי אפשר להוציא את הישראליות מהשגרירים (צחוקים מוקלטים).