ביקורת: רוחות אינישרין

שלום חבר.
שם רשמי
רוחות אינישרין
שם לועזי
The Banshees of Inisherin

עלילת "רוחות אינישרין" (שם לא טוב, אגב) מתחילה כשיום אחד פאדריק (קולין פארל) מגלה שקולם (ברנדן גליסון) הוא לא חבר שלו יותר. הסיבות? אין סיבות. מי צריך סיבות כשאתם אירים. קולם פשוט לא אוהב את פאדריק יותר – הוא איש קטן ומשעמם עם מעט הבחנות על החיים שיכול לדבר במשך שעתיים על דברים שהוא מצא בתוך גללים, וקולם רוצה יותר מזה עבור עצמו. פאדריק הוא נחמד מאוד, ודאי – אבל מדי פעם נחמד זה לא מספיק.

מכאן פאדריק יוצא למסע להבין מה הוא יכול לעשות כדי להחזיר את החברות שלהם, וכיוון שאנחנו בסרט של מרטין מקדונה ("ברוז'", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי"), הדברים ישתבשו באופן מרהיב, מצחיק וחכם.

הסרט מתרחש באירלנד בתקופת מלחמת האזרחים האירית. עובדה שאני מציין בעיקר כי לי לקח רגע לזהות שהסרט לא מתרחש באיזה כפר נטוש בימינו או בשנות התשעים, ויש סיבה למה לאף אחד אין טלפון או טלוויזיה. וכמו אותה מלחמה שמתרחשת ברקע, הסרט מראה כיצד לפתע שני חברים משכבר הימים מתפרקים, מתרחקים ופוגעים אחד בשני.

יש חשיבות נוספת למיקום של הסרט באירלנד והיא שיש לאירים סוג מסוים של קוד, שקיים במידה פחותה יותר בחברות אחרות, ועוסק בבושה הגדולה שנלווית לכך שמישהו אחר פוגע בעצמו בגללך. כלומר, בכל העולם השתמשו בשביתות רעב, אבל האירים היו האנשים שהמציאו את זה והבינו שזה עובד. הרעיון הזה, שבו הפגיעה הכי גדולה שלך באחר היא לא פגיעה פיזית, אלא פגיעה במוניטין שלו כאדם טוב על ידי הצגת הסבל שהוא גורם – הוא מפתח חשוב להבנת התנהגות הדמויות פה, כי הסרט הולך לקחת את זה למקום קיצוני שעלול להיראות מוגזם עבור הצופה המודרני, אבל בהקשר הנכון, כמו שהוא פה, הוא כמעט מתבקש. אז כן, רובנו לא יפגעו בעצמם פיזית כדי להראות למישהו הוא מניאק, אבל בהחלט נפגע בעצמנו בדרכים עקיפות כמו התאבססות לא בריאה, סיכון המוניטין שלנו ובזבוז הזמן שלנו. הסרט פשוט חותך את הגינונים, באופן די מילולי.

אני מרגיש שלציין בשלב הזה שסרט של מרטין מקדונה מלא בהופעות נהדרות, מצולם נהדר וכתוב באופן שאף אחד לא מתקרב אליו זה די ברור מאליו אבל למען הסר ספק: קולין פארל מספק פה את ההופעה הכי טובה בחייו עד כה כסוג של טמבל חביב שנאלץ להפוך למישהו אחר כדי להחזיר את מה שחשוב לו, ברנדן גליסון נהדר כתמיד, בארי קיוגן לוקח תפקיד שסבל שנים ממניירות ושטויות (שוטה הכפר) ומפיח בו חיים חדשים, וקארי קונדון, כך נראה, היא האדם היחידי באי הזה שלא איבד את שפיות דעתו. כל זה מצולם על רקע נופי אירלנד היפהפיים ומגובה בדיאלוגים קורעים מצחוק, שנונים וחדים של מקדונה.

אם ב"שלושה שלטים" עוד אפשר היה להתבאס על חוסר השליטה בניואנסים האמריקאיים שאולי קצת העיבו על מה שהוא יצירת מופת בגדול, כאן מקדונה חוזר הביתה למורשתו ומנפיק סרט שמתחרה בקלות על תואר הסרט הטוב ביותר שיצר. וכזה כן, יש לו רק ארבעה סרטים, אבל כששניים מהאחרים הם "ברוז'" ו"שלושה שלטים", זה חתיכת הישג.

אבל מעבר להיבטים הטכניים ולעניין הגיאוגרפי, "רוחות אינישרין" עובד כי הוא עוסק בנושא מרתק שלא הרבה מדברים עליו. כן, כיום כל סרט על אגו שיוצא משליטה כבר נכנס לערימת ה"סרטים על גבריות רעילה" (אני לא בטוח ש"אינישרין" באמת עונה על הדרישות, למרות שבטח ישימו אותו שם) אבל נושא הדיון שיותר מעניין אותי הוא חוסר ההערכה שלנו בחברה לערך שהוא "נחמדות", הערכת היתר שלנו לגדולה והמהירות שבה חלומות כאלה יכולים להרוס חלקות טובות. בתעשייה שמהללת חלומות אמנותיים יום וליל, נחמד מצד מקדונה להראות שיש גם צד אפל לחלומות האלה, ולדבר עליו באופן כן.

טכנית, "רוחות אינישרין" הוא דרמה תקופתית, אבל העובדה שהוא מרגיש כאילו הוא מתרחש לא רחוק מימינו היא לא רק בגלל הבורות שלי בכל הנוגע לאירלנד. כן, רוב האנשים לא היו באמת מתנהגים כמו קולם אבל האופן שבו הוא מתנהג, ההחלטיות, האגו שלא מאפשר לו לסגת, הניסיון לגשר שהופך לניסיון לפגוע, החפים מפשע שנפגעים במריבה בין שני אנשים – כל אלה מוכרים לא רק ממלחמת האזרחים של אירלנד, אלא מהעולם כולו. ואם יצירת מופת עם כמה מההופעות הכי טובות של השנה האחרונה שעוסקת בנושאים שנוגעים לכולנו אבל לא נוכחים רבות זה לא מספיק – ג'ני האתון (עם עזרה מהכפילה שלה, רוזי נוזי) מספקת את אחד ההופעות הכי טובות של חמור השנה. מי יכול להגיד לא לאתון?