הביקורת המתגלגלת תכיל ספוילרים לפרקים עצמם. בתגובות, אנא הקפידו לסמן ספוילרים ולציין לאיזה פרק הם מתייחסים. ועכשיו, שני.
פרקים 1 ו-2: ידו של איש מת, משמרת לילה
צ'רלי קייל היא דמות של נטשה ליון כמו שאנחנו אוהבים אותה: צינית, מסתורית, חכמה, עצמאית, מעשנת בשרשרת ושותה כמו מלח – לא, יותר גרוע, שותה כמו אמא פרברית בסיטקום. במקרה שלפנינו, היא מלצרית בקזינו קטן בנבאדה ויש לה כוח על. היא יודעת כשאנשים משקרים – זה לא אומר שהיא יודעת מה האמת, אבל זו התחלה טובה בדרך כלל. כמו שכולנו היינו עושים, היא לא שמה טייטס ויצאה להציל את העולם, אלא בילתה כמה שנים בלשחק פוקר ולעשות חיים. בסוף שלב ההוללות שלה היא התמקמה בין העבודה הפשוטה שלה לקראוון שבו היא גרה, ורק רצתה לחיות חיים משעממים ושקטים. אבל לא עושים סדרות על חיים משעממים ושקטים, אז בפרק הראשון של הסדרה "פוקר פייס" הבוס שלה מנסה לגייס אותה להונאה שאפתנית, ובמקביל חברתה הטובה שהיא חדרנית במלון-קזינו נרצחת – לכאורה על ידי בעלה השיכור והמתעלל. צ'רלי לא יכולה לעצור את עצמה מלחקור יותר לעומק ולגלות את האמת, וככה היא מגיעה למצב שבו היא נאלצת להימלט מאנשים חזקים מאוד שרוצים להיפטר ממנה – מצב שבו היא תישאר לאורך כל העונה כנראה.
"פוקר פייס" היא סדרה של ריאן ג'ונסון, והשם הזה בא עם הר של ציפיות. בשבילי אלו גם הרבה ציפיות חיוביות, כי ג'ונסון הוא הבמאי האהוב עליי וסדרה שהוא יצר חייבת להיות בראש רשימת הצפייה שלי. אז כמובן ברגע שהיה לי את הזמן הפנוי (כי מדובר בפרקים ארוכים במידה מפתיעה), התיישבתי לצפות בה ולא התאכזבתי.
הפרק הראשון, שעוסק ברצח החדרנית, מציג לנו את העולם שבו מתרחשת הסדרה, ואת הסיכונים – אלמנטים קריטיים שחשוב לבסס. כל יצירה של ריאן ג'ונסון עד עכשיו התרחשה בסביבה שונה לחלוטין, והפעם אנחנו בדרום-מערב ארה"ב ורואים מסביבנו הרבה מדבר, הרבה כבישים, והרבה אנשים שלא אוהבים שדוחפים את האף לעניינים שלהם – פער של שנות אור מאליטות החוף (במרכאות כפולות) שיותר דומיננטיות בתקשורת. נראה שהיחס של ג'ונסון לעולם הזה אמביוולנטי. מצד אחד הוא מצולם בצורה יפהפייה, והרבה מהאנשים מוצגים כבעלי לב טוב מתחת לכל החספוס שנתפס בעינינו כמסוכן; ומצד שני, ברור שיש פה מבט מבחוץ על החברות האלה, שבעיניהן חופש ואנרכיה הולכים יד ביד. אני בטוחה שבהמשך הסדרה נחקור עוד כל מיני פינות של העולם הזה, ויהיה מעניין לגלות לאילו רזולוציות ריאן ג'ונסון מגיע כשיש לו פי שלושה זמן לבלות איפשהו.
אחרי שאנחנו לומדים ממה צ'רלי בורחת, מגיע הפרק השני שבו מובהר המבנה של "תיק השבוע" שהסדרה מאמצת. בדיוק כשצ'רלי עוצרת בתחנת רענון – מעין תחנת דלק מנופחת ומפותחת שאנחנו לא כל כך מכירים בארצנו הקטנטונת וכל יעדה הוא לספק נקודת עצירה לנהגי משאיות שמבלים שבועות בדרכים – מתרחש שם רצח. דרך ההחלטה שלה להישאר ולברר את הנסיבות אף על פי שרודפים אחריה, אנחנו לומדים להכיר עוד קצת את צ'רלי. כמו בסדרה הקודמת שבה כיכבה נטשה ליון, זו דמות שרק היא יכולה לגרום לי לאהוב. למרות הריחוק הזהיר וההרגלים הגרועים שלה, אני שמחה לגלות שצ'רלי היא לא עוד אחת מהבלשים הגאונים האלו שמה שמעכב אותם זה רק ההתמכרות או הנכות החברתית שלהם. הכוח שלה לא חזק מדי והיא לא יודעת הרבה יותר מכל השאר, אלא רק מספיק כדי לגרום לה לחשוד ולרצות לחפור עמוק יותר. מה שעוצר אותה מלפתור את העלילה תוך שניות הוא שהיא אנושית בסך הכול, והדילמה המרכזית שלה היא הקונפליקט בין להגן על עצמה לבין לעשות את "הדבר הנכון".
זו כבר קלישאה לומר על ריאן ג'ונסון שהוא מנפץ ציפיות, אבל הפעם זה בא בהפוך על הפוך כשהציפייה לטוויסטים על טוויסטים היא זו שמנופצת. בניגוד לשני הסרטים האחרונים שלו שהשתייכו לז'אנר תעלומות הרצח המסורתי, "פוקר פייס" מייצגת תת-ז'אנר אחר של מסורת הבלש העצמאי (ההשראה לקוחה מ"קולומבו", ובטח מעוד סדרות שמעולם לא ראיתי כי הן היו לפני זמני). העלילות של שני הפרקים הראשונות פשוטות באופן כמעט מפליא – הרצח מוצג במלואו בפתיחה הקרה (הסצנה הראשונה שמקדימה את הפתיח או הקרדיטים) של כל פרק, וזו לא איזו תחבולה מורכבת, אלא רצח מהיר שאחריו ננקטות הפעולות הכי בסיסיות ומובנות מאליהן כדי לטשטש את הראיות. אנחנו לא נמצאים בתחרות עם צ'רלי על פיתרון התעלומה, אלא שואלים את עצמנו איך היא תהיה מעורבת ומה היא תסכן כדי לגלות את האמת. לכן, בניגוד לבנואה בלנק, צ'רלי היא הפרוטגוניסטית האמיתית של הסיפור, וזו שאנחנו מושקעים בדילמות שלה ורוצים בטובתה.
ריאן ג'ונסון זוכה גם להרבה תשומת לב בגלל מה שנקרא לו, בהיעדר מילה טובה יותר, המסרים של היצירות שלו. אבל בעוד לסרטי "רצח כתוב היטב" אפשר בתנאים מסוימים לקרוא סאטירה חברתית, ב"פוקר פייס" הוא חוזר למקורות ועוסק באותם נושאים שתמיד עניינו אותו, אבל בצורה מעודנת יותר. בשני הפרקים הראשונים אפשר לראות שתי זוויות מבט שונות על הצומת של כסף, כוח וגבריות שתמיד היה במרכז היצירות של ג'ונסון. הוא גם ממשיך להראות כמה תשומת לב הוא מקדיש לעולם שבו אנחנו חיים ובמיוחד לאינטרנט, כשאפילו תופעות טיקטוק זניחות מוצאות את דרכן לתוך הסיפור. הפרק השני במיוחד מרגיש לי כמו הדבר הכי אמריקאי שריאן ג'ונסון כתב – פרק שמלא בדמויות שזרוקות באמצע שום מקום ומנסות למצוא את דרכן אל החלום האמריקאי, או למצוא דרך להתפכח ממנו ולהשלים עם מה שיש.
בהתאם לטון המקורקע יותר של הפשע ושל העולם שבו הסדרה מתרחשת, זו היצירה הכי פחות קומית של ג'ונסון עד היום. זו גם העבודה הכי פחות "שלו" שלו. עד היום ריאן ג'ונסון כתב לבדו את כל הסרטים שלו, ואילו בסדרה יש מגוון כותבים. יש לריאן ג'ונסון צוות קבוע של ראשי מחלקות שהגיע גם לפה, אבל לא באופן בלעדי – כבר הפרק השני מצולם על ידי צלמת שלא נמצאת אצל ריאן ג'ונסון בחיוג מהיר, והוא נראה נהדר (אם כי לא כמו הפרק הראשון). בהמשך הסדרה נקבל אפילו פרקים שלא בוימו על ידי ג'ונסון. אני סקרנית מאוד לראות איך זה ייראה ובאופן כללי הסתקרנתי מספיק כדי לרצות לדעת לאן הסיפור ממשיך, ונהניתי מספיק כדי לחזור בשמחה כל שבוע.
ציון שחקנים אורחים (פרק 1): 4/10
הציון הזה יתייחס בכל פרק למידת ההתלהבות הסובייקטיבית לגמרי שלי מהמשתתפים, כשאפס הוא לא ציון גרוע, אלא תגובה ניטרלית לחלוטין.
בפרק הראשון הוצאנו מהדרך את ההופעה ההכרחית של נואה סיגן, שהופיע בכל אחד מסרטיו של ריאן ג'ונסון, וקיבלנו עוד בלאסט פרום דה פאסט בדמות אדריאן ברודי, שהופיע בסרטו השני של ג'ונסון וחוזר בתור מיליונר עם תסביך אב. גם דאשה פולנקו נהדרת, וכמובן בנג'מין בראט שעוד יחזור בתור הנבל של העונה (ואני מאד סקרנית לראות מי הבוס הגדול שלו).
ציון שחקנים אורחים (פרק 2): 3/10
יש לנו פה כמה שחקנים צעירים שאני לא מכירה אבל עשו עבודה מעולה, את ג'ון ראצנברגר שהוא הקול של הילדות של כולנו, והדובדבן שבקצפת: המועמדת הטרייה לאוסקר הונג צ'או.
פרק 3: העיכוב
בפרק השלישי של "פוקר פייס" גלאית השקרים הנמלטת שלנו מגיעה למסעדת ברביקיו בטקסס. בהתחלה חשבתי שיהיה לי קשה לצפות בו בגלל נתחי הבשר שמסתובבים שם בכל מצבי הצבירה, אבל ככל שנכנסנו לעומק העניין הפרק הזה הפך לחוויה מוזרה בשבילי: כאילו התסריטאי נכנס לראש שלי, הוציא משם את כל המחשבות המבולגנות על הקשר בין אלימות כלפי בעלי חיים לא אנושיים לאלימות בין בני אדם, על אפליה על בסיס מין ביולוגי, ועל הפטישיזציה של הבשר; סידר את כל המחשבות יפה יפה על השולחן ואז התעלם מהן.
כלומר, זה פרק מגניב מאוד, כן? הכלב הפשיסט הוא קונספט מופלא, ואהבתי גם את השימוש בכל חמשת החושים כדי לפתור את התעלומה, את הייצוג הסינסתזי של מה שאי אפשר להעביר דרך הטלוויזיה, וכמובן את המחווה המקסימה לבונג ג'ון הו. העובדה שהפרק רוקד בכזו מומחיות מסביב לכל הנושאים שמרתקים אותי איכשהו רק הופכת אותו לטוב יותר, כי הוא ממשיך להתמקד בתעלומה ולא מתיימר לשיפוט מוסרי שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. זה פרק שכנראה אחשוב עליו עוד המון זמן, כי הוא כל כך רב שכבתי ועשיר ומורכב – כמעט כאילו כתיבת תסריט היא גם סוג של בישול.
בפרק הזה לראשונה בסדרה ריאן ג'ונסון לא ישב בכיסא הבמאי, אלא פינה אותו לטובת איאן מקדונלד, במאי טלוויזיה שעד כמה שהצלחתי לגלות הוא זניח אפילו ביחס לבמאי טלוויזיה. באופן שכמעט מערער אותי, מדובר בפרק הכי טוב של הסדרה עד עכשיו. קולנוע וטלוויזיה הם תמיד תהליכים שיתופיים שצריך להיזהר מלתת את הקרדיט עליהם לאדם בודד, אבל מעבר לכך שאנחנו מגלים פה בסדרה כשרונות חדשים, אנחנו גם לומדים שריאן ג'ונסון הוא לא רק במאי ותסריטאי טוב, אלא גם מצטיין בתפקיד השואוראנר – תפקיד שבו הוא נמצא לראשונה.
מה שכן היה קצת חסר לי בפרק הזה הוא צ'רלי. כלומר, היא נמצאת שם, והיא משעשעת מאוד, ויש אפילו רמיזה למשהו עמוק ומהותי באישיות שלה – אבל רוב הזמן לא הרגשתי שהיא לחלוטין מתחברת לי לדמות שהכרנו בפרקים הקודמים. אני מבינה את זה שהיא מתחברת לאנשים בקלות, וזו לא בעיה בעיניי. יש אנשים שזה פשוט בא להם בטבעיות, בלי קשר לשאלה האם נהנים מחברתם של בני אדם או לא. אבל קצת משונה בעיניי שצ'רלי שבפרק הראשון ראינו מפיצה תיאוריות קונספירציה פתאום סולדת כל כך משדרן רדיו ימני קיצוני שעושה בדיוק אותו דבר. זה תמיד הסיכון בסדרות שנכתבות על ידי מגוון תסריטאים – אי אפשר לצפות לעקביות מושלמת באפיון הדמויות.
גם אלמנט הבריחה לא מאוד נוכח פה. צ'רלי לא ממהרת לשום מקום וכמעט אין אזכור למצב הבעייתי שלה. היה אפשר להפיל את הפרק הזה בכל נקודה בסדרה וזה היה מרגיש הגיוני (אם כי אולי לא מבחינה גיאוגרפית); אבל זה בסדר כי הסדרה קצרה ואני יודעת שהעלילה המתמשכת עוד תפותח ותיפתר. ומעבר לכך, גיליתי שאני אוהבת את מבנה תיק השבוע. ז'אנר ה-procedurals, שלצערי אני נחשפת אליו די הרבה, הוא ברובו חרא כלבים בוער שאיבד מזמן כל קשר עם משהו שמזכיר מציאות. אני שמחה ש"פוקר פייס" מראה שאפשר לעשות גם משהו טוב עם התבנית הזו, ובעיקר אני נהנית לבקר בעולם אחר בכל פרק. זה הרי מה שהפך אותי אובססיבית לסיפורים – באיזה מדיום שלא יהיה – מאז שאני זוכרת את עצמי.
ציון שחקנים אורחים: 3/10
כולם פה טובים וטקסנים להחריד, אבל שני השמות המוכרים היחידים הם ליל רל האוורי ודניאל מקדונלד שאין לי שום דבר נגדם, אבל גם אין לי שום חיבור מיוחד אליהם, אז יש לאן לעלות מכאן.
פרק 4: נוח על משכבך במטאל
במה שמתחיל להיראות כמו דפוס מדאיג, צ'רלי מוצאת את עצמה בפעם השלישית מועסקת אצל רוצחים קרי לב. הפעם היא מוכרת חולצות בהופעות של להקת להיט אחד שמנסה נואשות לחזור לאור הזרקורים – ואני מתכוונת נואשות, כי הדרך שלהם לעשות את זה היא לרצוח את המתופף החדש שלהם ולגנוב את השיר שכתב.
זה כנראה הפרק המוזיקלי של העונה, וככזה אני משוחדת לטובתו, למרות שזה לא סגנון מוזיקה שאני כל כך מכירה. ההתלהבות המדבקת של קורבן הרצח מול הפתטיות של חברי הלהקה המבוגרים יוצרת ניגוד משעשע, אבל הייתי יכולה להסתדר בלי פירוט היתר של הקנוניה להיפטר מהבחור. אני חושבת שבאופן כללי אני מעדיפה פשעים אימפולסיביים, כמו שראינו בפרק השני, כי הם נראים לי מציאותיים יותר וגם משאירים פחות מקום לשקרים משמעותיים שיעוררו את חשדה של צ'רלי (אם כי, כרגיל, השקר הוא רמז מאוד חלקי – אנשים משקרים כל הזמן מסיבות שאינן הסתרת עדויות לרצח, וצ'רלי כמו כל בן אדם הגיוני לא מניחה מייד שכל שקרן הוא רוצח).
הפרק הזה והאחד שלפניו עוסקים באופן מובהק באמנות, ובכך הסדרה מסמנת וי על עוד פריט ברשימת תחומי העניין שלי. זה התחיל להיראות כאילו הסדרה מציגה תפיסת עולם אבסולוטית שלפיה יש שני סוגים של אנשים: אלה שיש להם את היכולת ליצור ולרגש, ואלה שכל מה שהם יכולים לעשות זה לנצל את הסוג הראשון למטרות רווח. אבל הטוויסט הקל בסוף הפרק הזה חותר תחת התפיסה הזו בצורה מהנה במיוחד.
עוד משהו מיוחד בפרק הזה הוא שהוא לא מסתיים במעצר, ואני אוהבת את זה. ז'אנר סדרות הבילוש גם ככה מוצף במה שמכונה "משטרעמולה" (Copganda): יצירות שמאדירות את המשטרה ומוחקות או מצמצמות ומעדנות כל רמז לבעייתיות האמיתית של הגוף הזה. "פוקר פייס" מלכתחילה נמצאת ביתרון עליהן בכך שהיא עוסקת בגיבורה עצמאית, ואפשר אפילו לראות אמירה בכך שצ'רלי לא שקלה לרגע לפנות למשטרה כדי שתגן עליה מפני מי שרודף אחריה. הפרק הזה לוקח את זה צעד נוסף בכך שהוא מזכיר לנו שהמשטרה היא לא המקור היחיד והמושלם לצדק בעולם.
אם נחזור למאחורי הקלעים, זה עוד פרק שלא נכתב או בוים על ידי יוצר הסדרה, ואני מקבלת את הרושם שככה זה יהיה למשך רוב החלק האמצעי של הסדרה, עד שהעלילה המתמשכת תתגבר ממש. אין לי שום בעיה עם זה ואני לא חושבת שזה פוגע באיכות הפרקים, ואני גם מסוגלת לחיות בשלום עם העובדה שכל אחד מהכותבים מציג את צ'רלי באופן קצת שונה. אני מעדיפה דמות שהיא קצת יותר מדי רב-ממדית מאשר פלקט עם שניים או שלושה מאפיינים קבועים. עוד משהו שאני ממש מתלהבת ממנו הוא כמות הנשים ששותפות ליצירת הסדרה הזו – כולל במאיות, תסריטאיות וצלמות. אני חושבת שכל הגברים בהוליווד צריכים לשים לעצמם למטרה לתת לנשים מוכשרות את הגב ליצור (זה עדיף בהרבה על לנסות לספר בעצמם סיפורים על חוויות של נשים), ואני שמחה ש"פוקר פייס" היא במה נהדרת לעשייה הזו – בין אם באופן טבעי ובין אם מתוך אידיאולוגיה.
ציון שחקנים אורחים: 5/10
אומנם יש פה רק שני שמות בולטים, אבל זה לא הכמות, זו האיכות. או יותר נכון, ההקשרים.
קלואי סוויני עושה פה עבודה מדהימה בתור הסולנית המחוקה והממורמרת של הלהקה, כנראה הרוצחת האהובה עליי עד עכשיו. חוץ מזה היא משחקת את אמא של הדמות של נטשה ליון ב"בובה רוסית", אז כיף לראות אותן ביחד ולהיזכר.
את הפנים של ג'ון דרניאל, שמשחק את הגיטריסט של הלהקה הבדיונית, לא הייתם אמורים לזהות, אבל אולי שמעתם על הלהקה שהוא הסולן שלה: The Mountain Goats. הוא לא רק נותן פה הופעה קומית טובה, אלא גם השתתף בכתיבת השירים בפרק – גם הלהיטים וגם הפלופים. אז אני מרשה לעצמי להאשים אותו בזה ש"סטייפלהד" נתקע לי בראש כל כך חזק, אבל את העניין שהשיר הזה לא בספוטיפיי אני אצטרך לסגור מול הבוסים בפיקוק.
פרק 5: שעת הקופה
זה הפרק הראשון ששוחרר אחרי ארבעת הראשונים שיצאו במכה, ובהנחה שיש גמישות מסוימת עם הסדר של הפרקים באמצע העונה, זו בחירה תמוהה בעיניי. לפרק הזה יש טון שונה למדי ממה שראינו עד עכשיו, ואני תוהה אם הוא חריג או שהוא מצביע על שינוי כיוון לסדרה כולה.
בתור התחלה, הפרק הזה הוא אחת מקפיצות הכריש המרשימות שראיתי. רק לפני שבוע שיבחתי את הסדרה על הריאליזם היחסי שלה ועכשיו מצפים ממני להאמין שאישה בת 70 שמשותקת מהמותניים ומטה טיפסה על שבכה שלוש קומות ובחזרה כדי לרצוח בן אדם? וזה לא שיש לי בעיה עם עלילות מופרכות ומסוגננות באופן כללי, אני לגמרי מסוגלת לסספנד את זה כשמובהר לי מלכתחילה שזה מה שמצופה ממני. אבל כשמפילים את זה עליי בפרק החמישי של יצירה שבנתה עד עכשיו עולם אחר לגמרי, זה כמעט נלעג. וזה רק החלק הראשון בפרק המשונה הזה שכולל גם חשמול מכוון של אותה קשישה, סוכן FBI כושל וחסר אחריות אבל בעל סמכויות נרחבות, ושתי פצצות ביתיות שהורכבו תוך יום.
אבל למרות העלילה הקיצונית, לא שנאתי את הפרק והיו בו גם דברים שנהניתי מהם. משהו שחיבבתי היה העובדה שבמקום העבודה החדש שלה (בעולם מתוקן "רצח בדיור מוגן" היה ספר של אגתה כריסטי) צ'רלי מתחברת אוטומטית עם הרוצחות, ולא עם הקורבן כמו שעשתה בפעמים הקודמות. שתי ההיפיות המזדקנות הן אכן בדיוק מי שהייתי מצפה מצ'רלי להסתדר איתן, וקיוויתי לאיזושהי דילמה מוסרית מצידה – אבל התסריט נמנע מזה מראש כשהוא נתן להיפיות סיפור רקע מרושע באופן כמעט קומי. החלוקה הקיצונית הזו לרעים וטובים – כשרשויות החוק הן בצד של הטובים – ממש מטרידה, ועוד אחרי שהתלהבתי מכך שהפרק הקודם נמנע מלסמוך יותר מדי על המשטרה. החזרה לעימותים בין השלטונות לתנועות פוליטיות בשנות השישים והשבעים מעניינת, אבל כולנו יודעים שה-FBI לא יצא מהתקופה הזו בלי דם של חפים מפשע על הידיים, אז למה לעשות את הסיפור כל כך חד צדדי?
הדבר היחיד שבאמת אהבתי בלי הסתייגות היה ההומור בפרק הזה. לא שהייתה לי בעיה עם האווירה הקצת יותר רצינית בפרקים הקודמים, אבל האחד הזה באמת היה מצחיק, ואני לא זוכרת שאי פעם נהניתי כל כך מלגלות את המשמעות של שם של פרק בסדרה. לא אכפת לי שיקרו לצ'רלי גם דברים קצת יותר משעשעים במסע שלה, אבל בכל זאת לא הייתי רוצה שהיא תשכח שהיא נמלטת על חייה (ונראה שהיא קצת שוכחת את זה כשהיא מתרועעת עם סוכנים פדרליים), ושהחזרה של הסכנות האמיתיות לתמונה לא תרגיש פתאומית מדי.
ציון שחקנים אורחים: 4/10
ג'ודית לייט מוסיפה פה ניקוד כי אני מאמינה שהוליווד לא מנצלת כמו שצריך את מאגר הכישרונות העצום שהוא ברודוויי.
סיימון הלברג היה סבבה, אם כי טיפשי, ואני מאמינה שעוד נראה אותו.
ההופעה הכי מעניינת הפרק הייתה קיי קאלאן, ששיחקה בסרטו של ריאן ג'ונסון "רצח כתוב היטב". שם היא נתנה עדות קריטית אחרי שראתה את הרוצח מטפס על השבכה, והפעם היא פספסה את החלק הזה אבל חזתה באירועים מפלילים אחרים (ושילמה על כך בחייה).
פרק 6: מוות ביציאה מהבמה
ואנחנו חוזרים לדבר על אמנות. הפעם צ'רלי מגיעה למלצר בתיאטרון ארוחת ערב שביומיום מציג חיקויים מסכנים של "המילטון", אבל לערב אחד מיוחד מציג מחזה קלאסי שמאחד מחדש צמד כוכבים של סדרת בילוש ישנה. הם לכאורה מתעבים זה את זו, אבל זו בעצם תחבולה מחוכמת להיפטר מאשתו העשירה של הגבר ולברוח יחד עם הכסף שלה. זה אומנם טוויסט שמגיע במערכה הראשונה, אבל זה עדיין טוויסט כיפי מאוד.
הניגוד בין חרדת הקודש שבה אנשי תיאטרון מתייחסים למקצוע שלהם לבין האדישות הטוטאלית של צ'רלי עושה את זה לפרק כיפי במיוחד. וזו גם תופעת לוואי מעניינת של כוח העל של צ'רלי שעוד לא נתקלנו בה – קשה לה ליהנות מהופעות כשגלאי השקר הפנימי שלה מסמן את כל מה שהשחקן אומר כבולשיט. אנחנו יודעים שיש לה בעיה רק עם משחק בינוני, וראינו בפרק השלישי אילו סרטים היא אוהבת, אז זו מחמאה לכל מי שמשתתף בהם (אם כי, אלוהים אדירים, אם בהופעה של ג'ייק ג'ילנהול ב"אוקג'ה" היה שמץ של אמת, הוא האיש הכי מפחיד בהוליווד). אחרי שבילינו פרק שלם בללעוג לתיאטרון ולשחקנים מכל הדורות, סוף הפרק מראה לנו גם את הצד השני: כשזה מצליח לגעת בך ולהרגיש אמיתי, זו חוויה ששום דבר לא משתווה אליה.
החיסרון של הפרק הזה הוא שהמסלול של צ'רלי לפיתרון הרצח ישיר במיוחד. היא מוצאת את כל הרמזים בקלות ומחברת את כל הנקודות בלי בעיה. מה שמונע מזה לשעמם הוא שהיא עושה את כל זה מאחורי הקלעים בזמן ההופעה השנייה של ההצגה המיוחדת לערב אחד בלבד, ומנסה ככל יכולתה לא להפריע למהלך התקין שלה בזמן שהיא כמובן גם חושפת את הרוצחים ומונעת מהם לגבות עוד קורבנות. זה יותר משחק חתול ועכבר משני הצדדים של התפאורה מאשר משחק אינטלקטואלי מול התחכום של הרוצחים, אבל זה מבדר.
אין פה שום דבר שקשור לעלילה המרכזית וזה בסדר, אבל הייתי רוצה שפעם בשניים שלושה פרקים יזכירו לנו כמה חמור מצבה של צ'רלי, רק כדי שזה לא ירגיש פתאומי מדי כשזה יחזור בסוף העונה אחרי שהתרגלנו לעשות איתה כיף ושטויות. גם העניין הגיאוגרפי משמעותי פחות משחשבתי שהוא יהיה. בפרקים הראשונים הדגשתי את זה שאנחנו מסתובבים במרכז ארה"ב, באיזורים הקצת יותר זנוחים, אבל עכשיו חזרנו לחוף. לחוף המזרחי אגב, כי אנחנו בניו אינגלנד, מה שאומר שראינו פה תקציר של טיול ארוך מאוד. ולאן ממשיכים מכאן? עושים אחורה פנה? זה טיפשי. יורדים לפלורידה? אבל צ'רלי לא אוהבת את החום והחוף. למה בעצם לא לעבור את הגבול לקנדה? אבל אני סתם מתחילה להתעסק בפרטים כי אין הרבה מה להגיד על הפרק הזה מעבר לזה שהוא היה כיף גדול.
ציון שחקנים אורחים: 5/10
נראה לי שאין דבר ששחקנים אוהבים לשחק יותר מדיוות תיאטרון. אלן ברקין מעולה. טים מדואוז פחות, אולי כי הוא מגיע מהקומדיה, אבל עדיין כיף לראות אותו. הוא קצת נעלם לי מאז שהוא הופיע באחד הסרטים הכי טובים בהיסטוריה ("ילדות רעות") ובאחד הסרטים הכי גרועים בהיסטוריה ("ילדות רעות 2").
ג'מילה ג'מיל הייתה אחלה בתפקיד שיושב עליה יפה, וחבל לי שהיא נרצחה כל כך מהר. הייתי רוצה לראות עוד קצת ממנה, וגם הדמות סקרנה אותי.
אבל הכי נהניתי מאודרי קורסה, בתפקיד השחקנית המילניאלית, אפילו שזה המפגש הראשון שלי איתה.
פרק 7: עתיד הספורט
אחרי שבפרקים הקודמים התבהרה העובדה שסדר הפרקים השתנה בפוסט פרודקשן, הפסקתי לחפש היגיון גיאוגרפי (השבוע אנחנו בג'ורג'יה, ככה אני מסיקה מכל האפרסקים שמוזכרים) והתחלתי לשאול: למה? הגעתי לשתי מסקנות. הראשונה היא שייתכן שהפרק החמישי הוקדם כדי להציב את סוכן ה-FBI על אדן האח קצת יותר מוקדם, ולהכין אותנו לחזרה האפשרית שלו. השנייה היא שהפרקים סודרו כך שהמורכבות של מקרי הרצח והקנוניות תתגבר מפרק לפרק.
ואכן, יש לנו השבוע מקרה לא פשוט. אחרי כמה פרקים שעסקו באמנות, עברנו לקצה ההפוך מבחינת העניין שלי בנושא: ספורט. ולא רק זה, אלא הספורט הכי משעמם בעולם שבו האתלטים בקושי זזים והצופה לא יכול לראות אותם – מרוצי מכוניות. הפרק עוסק בקונפליקט בין שני נהגים מובילים בתחום. הראשון הוא אלוף ותיק משושלת של מקצוענים, עם הון משפחתי מאחוריו; והשני הוא כוכב עולה וצעיר מאוד, בן לאמא יחידנית שעובדת כדי לתמוך בו. המבוגר מחליט לחבל במכונית של הצעיר כדי להשיג את הניצחון, אבל הצעיר תופס אותו בשעת המעשה ובמקום להתעמת איתו או פשוט לתקן את הנזק, נותן לבתו של המבוגר לנהוג ברכב הממולכד במקומו, ועוד מגדיל ועושה כשהוא מחבל גם בחגורת הבטיחות כדי להפוך את התאונה לקטלנית. יש לנו פה בעצם טוויסטים על טוויסטים, בדיוק מה שחשבתי שבסדרה הזו לא יהיה – בהתחלה נראה שהמבוגר הוא הרוצח, אחר כך הצעיר מתגלה כזה שניסה לגרום למוות ולא רק חבלה, אלא שבסופו של דבר אין רצח בכלל כי הנערה מתאוששת מהתאונה.
צ'רלי נקשרת לנושא מכיוון שהיא עובדת במסלול קארטינג סמוך יחד עם אמו של הנהג הצעיר, ומתחברת אליה ואל בנה. קצת כמו בפרק הקודם, צ'רלי פשוט לא מבינה מה כל כך מעניין אנשים במכוניות ובלנסוע בהן במעגלים, והפעם אני איתה. מכיוון שאף רוצח חתיך לא הסביר לי את זה באופן אינטימי ואחר כך עזר להדגים את הנקודה במרדף מכוניות שבו הוא מאיים על חיי, אני אשאר בדעתי שכלי רכב נועדו להביא אותנו מנקודה א' לנקודה ב' ולהתייחס אליהם כיותר מזה זה טיפשי.
משהו נוסף שהופך את החקירה בפרק הזה ליותר מאתגרת הוא שצ'רלי, בעודה מתיידדת עם החשוד העתידי, מספרת לו על כוח העל שלה, וכך הוא יודע להימנע משקרים ישירים כשהתאונה מתרחשת והופכת לשיחת היום. אני עדיין חושבת שזה נורמלי שצ'רלי לא מתייחסת לכל מי שהיא פוגשת כרוצח פוטנציאלי, במיוחד מכיוון שעברו שבועות מתחילת המסע שלה, ויש להניח שהיא עברה בדרך גם במקומות שבהם לא התרחש שום דבר יוצא מגדר הרגיל (אם כי, עדיין, להיות נוכחת בשבע זירות רצח או ניסיון לרצח נשמע מאוד מלחיץ). מעניין גם ששוב אין אף מעורבות של המשטרה. אולי בגלל שהקורבן שרדה, הנבל של הפרק מקבל את העונש הכי מינימלי עד כה – צ'רלי לא מסגירה אותו לרשויות או אפילו חושפת את המעשים שלו, אלא רק מערערת את הביטחון העצמי שלו. הוא בהחלט יצא בזול.
בפרק הזה אני רוצה לשבח במיוחד את מעצבת ההפקה ג'ודי רי ומעצבת התלבושות טרייסי פילד. הן עושות עבודה טובה כל שבוע, אבל בפרק הזה עזרה לי במיוחד העובדה שכל נהג קיבל צבע מזהה שאפשר לצופים להבין מה קורה באיזו מכונית. מה שהופך את זה ליותר ממובן מאליו הוא שהצבעים הנבחרים היו גם אלה שמופיעים בדגלי האיתות של המירוץ. הנהג המזדקן קיבל את הצבע הירוק שמונף עם תחילת המירוץ, והמתחרה הצעיר שלו את הצבע הלבן שמסמל את הסיבוב האחרון. זה מתחבר לנושא הכללי של הפרק שעוסק בהעברת הלפיד בין הדורות של המתחרים, ולכן גם הבת, שהיא העתיד האמיתי של הספורט, לובשת חולצה משובצת שמזכירה את דגל הסיום.
השכבה המטאפורית הזו מוסיפה המון לפרק ועושה אותו קולנועי ומעניין, ובכל זאת לא התלהבתי ממנו במיוחד, כי זה עדיין סיפור על אנשים שנוסעים במעגלים ומשום מה מוכנים לרצוח בשביל זה.
ציון שחקנים אורחים: 3/10
זה לא שהחבר'ה הצעירים לא היו מוצלחים, הם עשו את העבודה שלהם מצוין. אבל הם גם אלמוניים למדי, והשם הבולט היחיד בקאסט השבוע הוא טים בלייק נלסון. עם זאת, הוא עשה עבודה מדהימה והרגשתי שהפרק הזה מראה לי צד שלו שקצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקבל ממנו, ונהניתי מזה במיוחד.
פרק 8: תסמונת אורפיאוס
ידענו כבר שאין לצ'רלי יצר הישרדות מועיל במיוחד, אבל היא שוברת שיאים כשהיא מגיעה עם משלוח של שיער אנושי (!) לבית של אמן אפקטים מיוחדים מתבודד ומחליטה להשתכר ולבלות את הלילה בסדנה מלאת המפלצות הריאליסטיות שלו. בסופו של דבר זה מסתדר כי מסתבר שמדובר באיש חביב מאד ששוכר אותה לעבודה אצלו, אבל זה גם לא כל כך מסתדר כי אחרי שבועיים הוא נרצח על ידי חברה ותיקה שמנסה להסתיר את העובדה שהיא אשמה במוות של שחקנית צעירה על סט של סרט בשנות השמונים.
כל פרק בסדרה עד כה צלל לתוך איזשהו עולם קטן של אנשים שחולקים תחביב או מקצוע, והיה אפשר לצפות שמתישהו נגיע גם לקולנוע. נכון, העיסוק של הוליווד בעצמה לפעמים מוגזם, אבל אני בכל זאת ממש אוהבת את הפרק הזה. קודם כל בגלל ההחלטה לעסוק בנישה הספציפית של בי מוביז ולעשות להם מחווה אוהבת, וגם כי יש ניסיון קל להגיד משהו מעניין וחדש על התעשייה הזו, וספציפית על היחס בין אנשי המקצוע היצירתיים למפיקים. מסתבר שהקדמתי את המאוחר כששיבחתי את מעצבת ההפקה בפרק הקודם, כי פה העיצוב האמנותי זורח אפילו יותר. כשהתרשמתי בפתיחת הפרק מהבית המודרני המפואר של המפיקה, אפילו לא ידעתי מה אנחנו הולכים לראות בהמשך, וכל פרופ נוסף מסרט שלא באמת קיים הפיל אותי לרצפה.
כמובן שהקרדיט מגיע גם לבמאית של הפרק, אחת בשם נטשה ליון. כן, כמו בסדרות הקודמות שלה, גם פה הכוכבת קופצת לצד השני של המצלמה; וזה מאוד הגיוני כשרואים את הפרק, שאותו היא גם כתבה. בתור שחקנית-ילדה לשעבר, הגיוני שהיא תרצה לעסוק בהוליווד וביחס שלה לשחקניות שרק בקושי מתחיל להשתפר. גם הקריפיות והטריפיות הכללית של הפרק מובנת פתאום – למישהו אי פעם היה ספק שהראש של נטשה ליון הוא מקום אפל, משונה ומפחיד? ליון לא זרה גם לעיסוק במיתולוגיה, וכמובן, היא שוב מעלה פה נושא שהיה מרכזי ב"בובה רוסית": איך אנחנו מעבדים את העבר שלנו ולומדים לחיות איתו?
הפרק הזה באמת מבוים מדהים וכנראה אזדקק לצפייה נוספת בסדרה כדי להחליט מה הפרק הטוב ביותר בה, האחד הזה או הפרק השלישי. אם כי כמובן יכול להיות שאחד משני הפרקים שנותרו לעונה יחסוך לי את הדילמה הזו. וזה גם מזכיר לי ששכחתי לעדכן אתכם בשבוע שעבר שהסדרה חודשה לעונה שנייה – ואלה חדשות נהדרות, כי בינתיים אני ממש אוהבת אותה.
ציון שחקנים אורחים: 5/10
צ'רי ג'ונס אחלה בתור הרוצחת. טים ראס הוא הקורבן הראשון בפרק והמבט המצמית שלו מעולה. ניק נולטה כאמן האפקטים היה הרבה הרבה יותר טוב משהעזתי לצפות לו. אבל השחקן המצטיין של הפרק הוא לואיס גוזמן, שאם דרך איזה תירוץ מאולץ יחליטו להפוך אותו לסיידקיק הקבוע של צ'רלי, לא תתפסו אותי מתלוננת.
פרק 9: בריחה מהר החרא
אל דאגה, צ'רלי לא טיפשה, היא שמה לב שאנשים מתים מסביבה בתדירות גבוהה מהנורמלי. אבל זה לא מספיק, כי בתעלומת הרצח הנוכחית המצב יחמיר והיא תמלא את תפקיד הקורבן, במובנים מסוימים.
הכול מתחיל כשצ'רלי מוצאת את עצמה באביב על אחד מהרי הרוקי בקולורדו, ומתאהבת קלות במקום ובאחד המקומיים. היא מחליטה להישאר אבל חיש מהר מגיע החורף וכל הקסם של האיזור פג ומתחלף במזג אוויר אומלל. צ'רלי נחושה לרדת מההר ולשם כך היא משתפת פעולה עם בחורה צעירה בעלת אצבעות דביקות; אבל העניינים מסתבכים ולפני שהן מספיקות להתקדם הרבה הבחורה נעלמת וצ'רלי נדרסת. זו לא תאונת פגע וברח, אלא יותר כמו פגע ודחף את הגופה לבגאז' והחביא אותה איפה שלפני עשר שנים הוא שם גופה של בחורה אחרת שרצח. אבל צ'רלי שורדת (דה, יש עוד עונה בדרך), מטפסת מהקבר העתידי שלה וזוחלת למוטל שבו השמוק המיליונר שדרס אותה מנסה לגייס קצת סימפתיה מחבר הילדות אכול רגשות האשמה והטינה שלו. גם הגנבת הצעירה מגיעה למקום וכך ארבעה אנשים שלא סומכים אחד על השני במילימטר מוצאים את עצמם תקועים יחד בשלג. סיטואציה קולנועית קלאסית ואהובה במיוחד, שבמקרה הזה תיגמר לאחר כמה שעות כשהרוצח ייתפס וצ'רלי תהיה היחידה שתשרוד איכשהו ותגיע לבית החולים.
בבית החולים צ'רלי מגלה שהרשויות מניחות שהנוודת השנייה היא בעצמה צ'רלי קייל, ולכן היא מתה באופן רשמי, מה שלכאורה אמור להפוך את שארית החיים שלה לקלה יותר. אבל מצחוק ההקלה שלה יש קאט אחרון למגרש החניה של בית החולים, ושם אנחנו רואים שוב את הווייל אי קויוטי לרוד ראנר שלה, קרוב יותר מכפי שהוא היה מזה שמונה פרקים. אני משערת שהוא לא שם בשביל צ'רלי, אלא כדי לאסוף את הגופה של "צ'רלי", אבל כנראה שהם ייפגשו בכל זאת והיא תחמוק בעור שיניה, אחרת זה יהיה פרק סיום עונה ממש משעמם (גם זה סוג של טוויסט, אני מניחה).
משהו ראוי לציון בנוגע לפרק הזה הוא שריאן ג'ונסון חוזר אל כס הבמאי, אף על פי שלא כתב את הפרק הזה. וזה פרק, איך לומר, מאוד מבוים. הוא מתחיל במונטאז' אילם של חיי היומיום של הרוצח בעודו במעצר בית, כשהוא מתחיל בשאיפה לנצל את הזמן לשיפור עצמי אבל לאט לאט נשחק. המונטאז' הזה הזכיר לי את הסרט "דון ג'ון", ולא רק בגלל השחקן שמככב בו, אלא גם בגלל העיסוק הקצבי בשגרה ובשבירה שלה. כשאנחנו עוברים לצ'רלי אנחנו מקבלים מונטאז' נוסף שהפתיע אותי מאוד. ריאן ג'ונסון הוא במאי מאוד לא רומנטי, באופן שאני אוהבת. מעט מאוד מהסרטים שלו כוללים מערכות יחסים רומנטיות וגם כשהם כן, הן לא המרכז. לראות את צ'רלי מתאהבת היה בערך הדבר האחרון שציפיתי לו בסדרה הזו, אז המעבר החד לצ'רלי הרצוצה בשלג, כשהחתיך הצמוד נעלם כלא היה, די הקל עליי. המטרה של הרומן הזה הפכה לברורה והסדרה חזרה למסלול הנורמלי שלה.
זה עוד פרק נהדר של הסדרה, הפעם בעיקר בזכות הבימוי, הקאסט המצוין, והבקבוקיות החלקית שלו. בשבוע הבא העונה תסתיים וההמתנה הארוכה לעונה השנייה תתחיל, ואני חייבת להודות שהסדרה עברה לי קצת מהר מדי, אולי בגלל שארבעת הפרקים הראשונים יצאו יחד. ייתכן שמוקדם עדיין למילות סיכום אבל אקח את הסיכון של לעשות ג'ינקס לפרק האחרון ואומר שזה אומנם לא הפרויקט האהוב עליי של ריאן ג'ונסון, אבל זו סדרה מצוינת שלא שוברת את הרקורד המושלם שלו.
ציון שחקנים אורחים: 11/10
יא אללה, איפה להתחיל? את דיוויד קסטניידה ממש אהבתי בתור הדביל הכמעט ראשי בחבורת הדבילים שהיא "אקדמיית המטריה", אז בפרק רגיל של הסדרה הוא היה יכול להיות השם הכי גדול בשבילי.
סטפני שו כמובן כיכבה ב"הכול בכל מקום בבת אחת", ולדעתי היא נתנה את ההופעה הכי אנדרייטד בסרט וג'יימי לי קרטיס, עם כל הכבוד, לא מתקרבת אליה. גם כאן היא נהדרת וצריך גם לציין שמאוד מרשים שהיו ב"פוקר פייס" שתי שחקניות שמתחרות זו בזו על האוסקר בזמן שידור הסדרה.
אבל מעל כולם, וכל מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שזה מגיע, נמצא יקירי ג'וזף גורדון-לויט. הוא טכנית השתתף בכל אחד מהסרטים של ריאן ג'ונסון, אבל הוא לא נתן יותר מהופעה קולית של שורה אחת מאז "לופר", לפני אחת עשרה שנה. הפרק הזה מאחד מחדש שניים מהאנשים האהובים עליי בהוליווד וזה בהחלט מרגש ברמות של לחרוג מהסקאלה שהצבתי.
פרק 10: הקרס
טוב, הם הצליחו לעבוד עליי. קליף שרודף אחרי צ'רלי כבר יותר משנה, כמו שאנחנו רואים במונטאז' משעשע, כבר ראה את הגופה ואמר "היי, זו לא צ'רלי, זו ג'ובו טופאקי", והוא מחכה לצ'רלי האמיתית מחוץ לבית החולים. הוא מחכה במשך חודשיים כי הבוס שלו, סטרלינג, ביקש להמתין עד שהיא תחלים. כשקליף סוף סוף מוסר את צ'רלי לידיו של סטרלינג באטלנטיק סיטי מתברר שהוא לא באמת רוצה לענות ולהרוג אותה. המטרה של המרדף הקדחתני הזה הייתה רק לשחק לצ'רלי בראש קצת ולהעניש את קליף. סטרלינג לא כועס במיוחד על המוות של הבן שלו כי הוא ידע שהוא מנסה לפעול מאחורי גבו, והוא לא הולך להרוג נכס משמעותי כמו צ'רלי, אלא להשתמש בה בהתמודדות מול האויבת העיקרית שלו בעולם עסקי הפשע: ביאטריקס האספ, שבקזינו שלה הם נפגשים. אבל השיחה הזו לא מסתיימת טוב כמו שהוא כנראה קיווה, כי בדיוק כשצ'רלי מחזיקה אקדח מול הבוס לשעבר/העתידי שלה, האורות נכבים וסטרלינג נורה. צ'רלי כמובן הופכת מייד לחשודה העיקרית ונמלטת. נראה היה לי מאוד מוזר שקליף צועק "תתפסו אותה" במקום לירות בה על המקום, אבל ריאן ג'ונסון תמיד צעד אחד לפניי, ומתברר שקליף בעצם עבד אצל האספ כל הזמן הזה והוא זה שרצח את סטרלינג והפליל את צ'רלי.
צ'רלי פונה לעזרה לסוכן ה-FBI שפגשנו לפני חמישה פרקים וצפינו שיחזור. הוא אכן חוזר ומנהל את החקירה, אבל גם לא מעוניין שצ'רלי תיתפס. אז היא מחפשת עזרה בכיוון שלא תיארתי לעצמי בתחילת הסדרה שנפנה אליו: המשפחה. אחותה של צ'רלי גרה באטלנטיק סיטי שבה שתיהן גדלו, והיא ממש, אבל ממש, כועסת. מה בדיוק קרה ביניהן אני מניחה שעוד נגלה, אבל בינתיים הן מנהלות שיחה ריאליסטית ומרתקת שבה האחות אמילי מטיחה בפניה של צ'רלי ובפנינו אמת לא פשוטה: הצרות לא סתם רודפות את צ'רלי, היא בוחרת בהן. כלומר, היא מן הסתם לא בחרה שאנשים סביבה יירצחו, אבל היא בוחרת להיכנס לחיים של כל האנשים האלה ולחפור עמוק יותר, והיא לא באמת רוצה לחיות חיים שקטים ונטולי דרמה וגבורה. קצת פחות הוגן מצידה של אמילי לומר לצ'רלי שהיא הורסת הכול (האחים כהן היו קוראים לה האחות הסתומה של המלך מידאס), אבל חייבים להודות שהרבה פעמים השקר הוא שמן שעוזר לגלגלים של החברה להמשיך לנוע, וצ'רלי נוטה לעצור את התהליכים האלה בחריקת בלמים. אז אחרי שצ'רלי עשתה קצת פדיחות מול האחיינית וקיבלה מאחותה את כל מה שהייתה צריכה, גם אם לא רצתה את זה, היא ממשיכה לברוח. העימות הסופי מול קליף מתרחש על סירה ובסופו צ'רלי נמלטת וקליף נעצר בזכות טיפ קטן שצ'רלי נתנה לסוכן הפדרלי. משפחת האספ לא כל כך מרוצה מצ'רלי אבל ה-FBI דווקא כן, ולמרות הכול היא מקבלת את הבחירה – הפעם במודעות מלאה – להתנתק שוב מהחברה המהוגנת ולהמשיך בחייה כצ'רלי הלוחמת בדרכים.
המוטיב המרכזי של הפרק הוא, כמו שאפשר לראות מהשם, קרסים – מטאפורה לכל דבר שמושך אותך בחזרה כשאתה מנסה להתרחק ממנו (בשביל צ'רלי זה סגנון החיים שלה). המוטיב הזה מופיע בכל מקום ובדרכים שונות ומעניינות: קפטן הוק בטלוויזיה, ניצב עם רטייה על עין, אפילו בחירת המילים של אמילי נוגעת בנושא. דבר מעניין נוסף שצריך לציין לגבי הפרק הוא שאף אחד בו לא משקר. הכוחות של צ'רלי הם נושא לשיחה בין הדמויות, אבל הם לא מופעלים באף שלב. כל המעורבים כבר מכירים את צ'רלי ויודעים לומר את האמת, ואם זו לא אופציה אז פשוט לענות על שאלה בשאלה או להחליף נושא. זה אומנם דבר קטן שלא משנה בהרבה את המבנה של הפרק, אבל זו חתירה מעניינת תחת הקונספט של הסדרה כולה.
הפרק האחרון של העונה הזו נכתב שוב על ידי ריאן ג'ונסון, ואפשר להרגיש בו את הכתיבה המהודקת ואת חוש ההומור שמאפיינים את ג'ונסון (ומשתלבים בכל פעם שבדיחה טיפשית מתגלה כמכשיר עלילתי קריטי). המעניין הוא שלראשונה בקריירה של ג'ונסון, מישהי אחרת מביימת את התסריט שיצא תחת ידיו. המישהי היא ג'ניקזה בראבו, שביימה בשלל סדרות מעניינות וגם את הסרט המצוין "זולא" שיצא לפני שלוש שנים. גם לכאן היא מביאה את החוש שלה לקצב ודרמה, ועושה עבודה יוצאת מן הכלל עם התסריט המעולה גם ככה. באופן מפתיע, אני חייבת לציין לטובה בפרק הזה גם את הכוכבת נטשה ליון. זה לא מפתיע כי בפרקים הקודמים לא אהבתי אותה – להפך, היא תמיד הייתה טובה. אבל היא גם יכולה להיראות לפעמים כמו שחקנית של שטיק אחד, או אפילו כזו שמשחקת רק את עצמה. בפרק הזה היא מוכיחה אחרת בכמה רגעים יפהפיים שבהם היא מתעלה על עצמה באמת, ומגיע לה שאפו אחרון לעונה, עד שניפגש שוב.
היו בעונה הראשונה של "פוקר פייס" פרקים מדהימים ופרקים סתם טובים, אבל באופן כללי בהחלט יצאתי מרוצה. נהניתי מהמבנה של תיק השבוע, אבל הוא דורש התאמת ציפיות קלה. לא היה בעונה הזו סיפור אחד מתמשך, ופיתוח הדמות של צ'רלי התרחש רק בפרק הראשון והאחרון. זה היה יותר כמו אוסף של סרטים לא עד כדי כך קצרים, שבמקרה מככבת בהם אותה דמות. היו נושאים שחזרו על עצמם לאורך העונה, כמו קנאה, שכרון כוח וכלבים, אבל אלו היו תמות מאוד כלליות שלא בהכרח מאחדות את כל הסיפורים למסע אחד; ואני לא אומרת שום דבר מזה לשלילה – זו דרך לגיטימית ומעניינת להעביר לצופים חוויה, ולא כזו שמשתמשים בה יותר מדי. זה אומנם מאד שונה מאיך שהכרתי את ריאן ג'ונסון עד היום, כיוצר שמספר סיפור אחד החלטי בכל פעם, אבל זה משמח כי זה מראה שהוא לא בוחר את המדיום שלו באקראי – יש הצדקה לזה שהוא עבר לטלוויזיה, ו"פוקר פייס" היא לא סרט ארוך שמחולק למנות קטנות יותר באופן שרירותי. היו בעונה הזו המון אנשים שהרשימו אותי, בין אם מול המצלמה ובין אם מאחורי הקלעים, בין אם הכרתי ואהבתי אותם כבר ובין אם פגשתי בהם לראשונה, אבל מלכתחילה מוקד המשיכה שלי לסדרה היה השם שמאחוריה. ואכן, בתור במאי, בתור תסריטאי ובתור שואוראנר, ריאן ג'ונסון שוב הזכיר לי למה הוא היוצר האהוב עליי בהוליווד כרגע.
ציון שחקנים אורחים: 8/10
הפרק נפתח בגילוי מי האבא של אדריאן ברודי – ומדובר ברון פרלמן. בחירה מצוינת, כי הוא מאיים נורא, אבל עם שמץ אבהות. נתגעגע אליו.
בנג'מין בראט לא עשה הרבה במשך רוב העונה, אבל פה הוא סוף סוף מקבל תפקיד עם בשר לנשוך בו, ומונולוג נהדר שהוא העיסוק הרביעי או החמישי בעונה בכלבים.
האחיינית של צ'רלי היא איזושהי ילדה חמודה אקראית, אבל אמילי קייל היא הצ'ופר האמיתי: קליאה דובאל. זו עוד שליפה מדהימה מהפילמוגרפיה של נטשה ליון, כי הן כיכבו ביחד ב"אבל אני מעודדת" (או כמו שמשום מה קוראים לזה בארץ לפעמים, "יחידה במינה"). זה אומנם קצת מוזר ששם היה להן רומן ופה הן אחיות, אבל עדיין כיף לראות אותן ביחד שוב, ואפילו יש סיכוי שנראה את זה שוב כי לשם שינוי זו אורחת מעניינת שלא נרצחת או רוצחת.
והפרק מסתיים בעוד שיחת טלפון עם איום עתידי, רק שהפעם נצטרך להמתין לעונה הבאה כדי לחבר פנים לקול. או להמשיך דקה לכתוביות, שם נגלה שזו ריאה פרלמן.
האתגר
לדעתי האתגר הוא לא איך היא תפתור את זה, כי כמו שאמרת – זה יחסית פשוט, אלא איך היא תעניש את הפושע.
וכמו שראינו בפרקים בינתיים, הכוונה היא לא תמיד למצוא ראיות שמפלילות ברמת המשטרה אלא גם להוציא הודאה, או אפילו להרוס מוניטין בלי ענישה פורמלית. אני מוצא בזה 'אתגר' מספיק מבחינתי.
נקודה טובה מאד
ואחלה טיימינג: קראתי אותה בין הצפיה בפרק השלישי לרביעי. האבחנה הזו סייעה לי להנות מסוף הפרק הזה, שכמו שיהונתן כתב עלול לחרוק. הוא אכן טיפה חורק, אבל השאלה "כיצד הם יבואו על עונשם" היא זו שסיפקה את הקתרזיס הלא רע בכלל. בוא נראה איך זה ימשיך.
המממ
אחשוב על זה. אני לא יודע אם זה מספיק, אבל זאת נקודה מעניינת.
אישית אני לא יודע לגבי ההשוואה לקולומבו
כי ראיתי רק פרק אחד מהסדרה הזו (למרות שכולה ממתינה לי… לצפיה), אבל בנוגע לסדרה שלנו, הנקודה של "מסכנים החיים דרכו עליהם" נכונה רק לפרקים 2 ו-4 מבחינתי. ובכל מקרה, האלמנט הזה מוסיף עומק לסדרה כי אלו לא נבלים קלאסיים, והטעם החמוץ-מתוק בנצחונה של צ'ארלי מכוון לדעתי.
אז אתה אומר שאתה מעדיף אלגברה על גיאומטריה?
(ל"ת)
משודר ביס למי שמעוניין
(ל"ת)
לא ראיתי את הסדרה
אני כן רוצה לומר שראיתי את נטשה בבובה רוסית וממש לא עפתי
לא עליה ולא על הסדרה
אז אמנם אתן לה צ'אנס אני שיהיה לי זמן
אבל נטשה לא הרשימה אותי בסדרה היחידה שראיתי איתה ):
שני פרקים ראשונים נחמדים מאד
אני מת על נטשה ליון, ועל הדמות שהיא עשתה בבובה רוסית – שלא שונה מאד ממה שהיא עושה פה. לא שונה בכלל, בעצם. אבל כאמור, זה לא דבר רע.
הכתיבה פה מוצלחת לטעמי למרות היעדרו של אפקט התעלומה, בגלל שעדיין הפרטים שמשתלבים זה בזה גורמים סיפוק נחמד מאד. נהניתי משני הפרקים הללו יותר מ"תעלומה יוונית".
אני כן רק הערה שולית על מה שנכתב בביקורת לגבי הדמות שלה שמעשנת בשרשרת: זה נכון ב'בובה רוסית'. פה, נכון לשני הפרקים הראשונים, לא רואים אותה מעשנת. כלומר כן, היא מעשנת – בפרק השני רואים שיש לה חפיסה לרגע – אבל זה רק לרגע קצר, רחוק מאד מערימות האפר שבלטו בסדרה ההיא.
מבחינתי נטשה ליון שייכת לזאנר שחקנים של גניפר קולדריג.
היא לא צריכה להמציא את עצמה בכל תפקיד ולשבור לקהל את הציפיות אלא להפך, לשחק דמות שהיא עוד גרסה של הפרסונה שלה, וזו פרסונה כל כך מושכת כך שתמיד כיף לראות עוד ממנה. הגיע הזמן לשבור את הרעיון ששחקנים טובים חייבים להיות זיקיות, שחקנים כמו וודי הארלסון עם מנעד דמויות יותר מצומצם הם טובים באופן שונה.
צרלי קוראת רשימה של הדברים המוזרים ביותר שאנשים דחפו לישבן שלהם
בזמן שהיא צופה בספרות זולה.
התחלתי
לצפות בסדרה, ואחרי 25 דקות אני מרגיש צורך לומר משהו. זה מאוד מבדר שתסריטאי כותב על משחק שהוא מעולם לא שיחק בו. בגלל שזה די ברור, שמי שכתב את הסדרה לא משחק פוקר
העיניים רואות נטשה ליון אבל הלב..
הלב אומר אקוופינה
אם מדברים על הריבוע של דף הסדרה,
זה משעשע שחסר בו השחקן השני בכמות הפרקים שבהם השתתף.
היית חושב
שבשלב שבו חמישה אנשים נרצחים בסביבתה, היא כבר הייתה מבינה שיש בעיה.
לא
כי זה פרמיס של הסדרה שאתה בולע. אם לצ'ארלי לא היה קורה כלום, לא היתה סדרה. זה היגיון של העולם שאני לא מאתגר, כמו שאני לא שואל שאלות על אלים נורדיים עם פטישים בסוג מסויים של סרטים. בתוך העולם עצמו, לעומת זאת, אשמח להיגיון ועקביות, במידת האפשר.
זהו, שהיא לא אמורה להיות הדמות הכי חכמה
היא פשוט אמורה להצליח לחבר את כל הפרטים. זה מגיע, קצת, מכך שהיא יודעת שמישהו משקר ויש קצה חוט שצריך למשוך; זה מגיע, הרבה יותר, מכך שהיא מאד חברותית ולכן מוציאה מאנשים מידע שהם לא היו מספרים לאדם אחר.
מלבד הפרק השני, כל הרציחות היו מתוכננות מראש והיטב. אלמלא צ'רלי הייתה מכירה את הנרצחים קודם ומבינה שיש משהו בעייתי בסיפור של הרוצחים, לא היו מצליחים לחקור אותו מי היה חושב להסתכל על היסטוריית האקג של מישהו שקיבל התקף לב במיטה?
בניגוד לקולומבו, שמגיע בתור נציג החוק אחרי שהתרחש הרצח, ומפענח אותו על ידי הכנסת הרוצחים לבטחון כוזב, צ'רלי מפענחת את הרצח על ידי עימות הסיפור של הרוצח עם ההיכרות המצומצמת אך הקיימת שלה עם הנרצח או הרוצח. היא לא חכמה, אלא פשוט מצליחה להיות במקום הנכון בשביל לקבל את ההוכחות הנכונות.
וכן, זה נראה שיש לה בעיה אישיותית עם כניסה לסיכון אישי. לא בלתי סביר למישהי שהדבר הראשון שאנחנו לומדים עליה הוא שהיא נתפסה מרמה בפוקר.
אני לא רופאה או פיזיותרפיסטית, אבל בעיניי זה מאד בלתי סביר
(ל"ת)
למה?
יש מספיק דוגמאות לכך ביוטיוב
ראיתי בינתיים רק את שני הפרקים הראשונים
אז מחכה לקריאת הביקורת והתגובות עד שאשלים את היתר ששודרו בינתיים, אבל הרושם הראשוני מעולה.
איזו סדרה כיפית! אני גם די נהנית מזה שהרעיון כאן הוא לא לפענח את הרצח אלא לראות איך צ׳ארלי תגיע לפתרון ומה היא תעשה לגביו. זו גישה מרעננת לז׳אנר הזה, לפחות בימינו (לא חושבת שצפיתי אי פעם בסדרות שהיא מהווה להן הומאז׳ כמו קולומבו או רצח במשיכת קולמוס). זה גם מעניין לצפות ב-Cold open בידיעה שמישהו הולך להירצח, אבל בלי לדעת מי, קצת מזכיר לי את התחושה בפתיחים של Six feet under כשידעת שמישהו הולך למות אבל לא בהכרח מי ובטח לא איך.
בקיצור – ממש ממש נהנית בינתיים, איזה כיף שיש עוד סדרה טובה לצפות לה.
ועכשיו אחרי שהשלמתי את ה-5 הראשונים
הסדרה עדיין ממש חמודה, אבל מתחיל להיות קשה לי לסספנד דברים מסוימים.
נגיד, כמו שכבר הזכירו פה, ההיכנסות המכוונת של צ׳ארלי למצבי סכנה והסתמכות על המזל כדי להציל אותה מסכנת חיים ממשית. כאילו, הסדרה הזו ממש אוהבת לגרום לה להתעמת ישירות עם הרוצחים, בלי להכין איזה תכנית הגנה או פשוט למסור את המידע המפליל מראש לצד ג׳, כך שלפחות לא תהיה להם סיבה לנסות להשתיק אותה. לפעמים זה נפתר יותר אלגנטי, ולפעמים פחות, אבל בכל פעם זה הרגיש לי מסוכן ומטופש להתעמת בצורה כל כך ישירה עם מישהו שכבר רצח לפחות פעם אחת.
חוץ מזה יש לה נטייה לסמוך על אנשים ולספר מאוד בקלות את כל מה שהיא יודעת. קרה לפחות פעמיים עד כה שהיא פשוט סיפרה הכל למישהו שהיה משת״פ של הרוצח. קצת דיסקרטיות!
עם ההימצאות שלה בקרבת כל כך הרבה רציחות אין לי ממש בעיה כי זה הפרמיס של הסדרה, אבל כן קצת קשה לקנות את זה שהיא מתערה כל כך מהר ובקלות בסיטואציות האלה שהיא הרגע נכנסה אליהן. זה בעיקר בלט לי בפרק 3, אולי כי שם ממש הראו איך היא מגיעה ונכנסת לעבודה ותוך שתי דקות בערך מפתחת יחסים קרובים עם הנרצח ומשנה את כל תפיסת העולם שלו. זה עבד יותר טוב בפרק 5, כי שם אנחנו נכנסים לעניינים כשהיא כבר עובדת במקום ולא צריכים לבלוע את זה שהכל קרה תוך יממה.
יש דברים שהם יותר בתחום הניטפיקינג. נגיד אנשים התלוננו פה על הקשישה הנכה שמטפסת על בניינים, אבל לי דווקא הפריע בפרק 4 הרעיון שלהקת one hit wonder קטנה יכולה להפוך שיר ללהיט כמעט בלי שום פרסום, שום מימון, רק בזכות הופעה אחת לייב. חשבתי שהקטע בפרק יהיה שהלהיט המובטח שבגללו הם רצחו מישהו לא יהפוך בכלל ללהיט כי הם להקה קיקיונית וגם שיר טוב שלהם לא יגיע לשום מקום.
ואם כבר, לא היה עדיף לשכנע את הבחור לומר שהם כתבו את השיר ביחד כולם, ולכתוב להם עוד להיטים? זה קצת להרוג את האווזה שמטילה ביצי זהב.
אבל אלו כבר באמת יותר מחשבות שרצות כשלא ממש קונים את העולם שהסדרה מוכרת ומתחילים לחשוב על הדברים הקטנים שלא ממש מסתדרים. לצערי החל בפרק 3 זה קרה לי בכל פרק. זו עדיין סדרה ממש חמודה ואני אמשיך לצפות בה, אבל היא ירדה מרמת ״להמליץ לכולם״ לרמת ״חביב פלוס״ מבחינתי.
אצלי זה בדיוק להפך.
יש משהו בנוסחתיות של הפרקים שגורמת לכך שאם פרק אחד היה טוב, גם כל האחרים. בינתיים הנוסחתיות עוד לא נמאסה עלי. אני לא יודע אם היא תצליח להחזיק 13 עונות כמו אביה הורתה, אבל אני בהחלט יכול להבין למה היא הייתה כל כך הצלחה – זה מבנה סיפורי טוב, והוא מעניין מספיק בשביל לשכוח שלפני שבוע ראינו בדיוק את אותו סיפור רק עם פרטים אחרים.
מה שכן, נדדתי ביוטיוב קצת בעקבות בנואה בלנק, ונזכרתי בפריט מידע שקצת שכחתי מרצח כתוב היטב הראשון, ועכשיו מעניין אותי הנקודה שיש לראיין ג'ונסון לגבי שקרים. מרתה לא יכולה לומר אחד בלי להקיא, וצ'רלי יכולה לזהות תמיד כשמישהו אומר אחד – לו היה לי שקל על כל פעם שלראיין ג'ונסון הייתה דמות שהיא גלאי שקר אנושי, היו לי שני שקלים. שזה לא הרבה…
פרק 7 היה ממש מוצלח
פרק 6…. פחות. אפילו שכל רגע שבו שמעו שורות מהמחזה ״רוחות פנסקולה״ היה גאונות צרופה. מישהו נהנה הרבה הרבה יותר מדי לכתוב את הספוף הזה על מחזות עמוסי מונולוגים אובר-דרמטיים.
אז אתם רוצים להגיד לי שבפרק 6 זו לא ברי לארסון? אודרי WHO?
הביקורת נפלאה, פרק 7 קצת פחות
לא התיישב לי טוב הפרק. אולי בגלל הנושא, אולי הוויב היה יותר מדי דומה למקור מהאייטיז, אולי כי שחקני המשנה היו אנמיים. ותכלס אף אחד לא נרצח. המניעים של הדמויות כ"כ אומוציונליים ושיטחיים. היה קשה לי לסספנד
הביקורת על הפרק…מעולה ! עושה חשק לראות את הסדרה.
כל נושא הלבוש עבר לי מעל לראש. לא שמתי לב בכלל.
אחרי 8 פרקים - פרט לרגעים מבריקים, קשה להגיד שזאת סדרה ממש מבריקה
אבל היא חמודה, מאוד, וזה לא פעם עדיף ממבריק.
ועדיין, אם הייתי צ'ארלי, הייתי מתחיל לשקול חיים במערה איפשהו. הבחורה הורגת את כל מי שמסביבה.
אפרופו אישה שהורגת כל מי שמסביבה
מאוד מעניין שיש בביקורת ובשיח על הסדרה המון איזכורים לקולומבו, וכמעט אף אחד ל"רצח במשיכת קולמוס".
הם לא הקרינו בפורמט דיגיטלי
רואים בצורה דיי מפורשת שהם מקרינים את הקטע מהעבר על המצגת הנוכחית. בכנות התגובה של הקהל הייתה קצת משונה כי אלא אם הקהל היה מעורה ברמה קיצונית בהפקת הסרט והנורה האדומה, קשה להבין מה כ"כ איום ונורא בפעולה הזו
פרט חשוב על העיצוב האומנותי בפרק הזה זה שהוא נעשה ע"י פיל טיפט
האנימטור שעבד לבד עשורים והפיק בעצמו את Mad God, סרט שככל הנראה גם שלח אותו למסע במצולות הנפש האנושית.
צפיתי בפרק אחרי שקראתי את הפרט החשוב הזה ונראה לי שהדמות של ניק נולטה חולקת יותר ממאפיין אחד או שניים עם טיפט (ע"פ המעט שקראתי עליו כשהסרט שלו יצא) ובכלל כל הפרק עשה קצת רושם של מחווה אוהבת כלפיו. וזה, בעיני, ממש מגניב.
מסתבר ש"Never Go to a Second Location" זו עצה בטיחותית, קשור למניעת חטיפות
לא זוכר ששמעתי את זה עד הפרק הזה אבל אולי זה מספיק מוכר:
https://theninjagypsy.com/n-never-go-to-a-second-location/
https://www.youtube.com/watch?v=f-jXS-TcLSk
זה מופיע אצל ג'ון מולייני
ב-Street Smarts!
"לא הבנתי"
רק לפני שהביקורת על פרק 10 והסידרה כולה מתפרסמת. רציתי לשאול אם אתם יודעים מי זה בתמונה?
זה פריים נהסצנה בדיינר שבה צרלי והבלש מדברים.
??? זה רלוונטי או סתם עוד red herring
אי אפשר למחוק או לתקן את התמונה
האתר לא מראה את התמונה הנכונה הוא חתך אותה. זה לא הפנים הנכונות זה הבלש. אני מכוון למי שיושב מאחור
לא יודע איך לערוך מחדש את הפוסט. סורי
אולי זה רק הפרק האחרון שטרי בזכרון
אבל משהו בסדרה הזאת (שאני מחבב ונהניתי לצפות בעונה הראשונה השלה) מרגיש שלרגעים יש שם טוויסטים לצורך הטוויסט.
כאילו, יש לסדרה שני צירים – האחד הוא הסיפור של צ'ארלי, איך שהיא מתחברת לאנשים, ומה היא עוברת בדרך לשם. והשני הוא עניין הסיפור הבלשי – ולמרות שכל פורמט ה"איך לתפוס אותם" נוצר כדי להסיר מידי היוצרים את המתח בליצור טוויסטים, ג'ונסון ממש מתעקש עדיין להראות כמה צעד אחד הוא לפני כולם, כולל כמה דברים שפשוט לא מתיישבים היטב (כמו למשל, ההתנהגות של סטרלינג סניור בפרק הזה למול ההתנהגות שלו בפרק הראשון).
כשצ'ארלי קייל עושה שטויות ופותרת פשעים (נניח פרק 3), אני בעד זה, ומקבל טוויסטים משניים חמודים על בדיחות שלא חשבת שיש יותר מאשר בדיחה בהן.
אבל כשזה נהיה מסורבל יותר זה נהיה, נו, מסורבל יותר.
אבל עם שורה אחת של שני אני מסכים מאוד – ג'ונסון בא לטלוויזיה כדי לעשות טלוויזיה, ולא איזה סרט באורך ארוך מדי. הוא מבין את הפורמט, משתמש בו לטובתו, ואפילו אם לדעתי יש לו עוד לאן לעלות – זה לחלוטין לא סתם במאי שהתבאס על העורך שלו.
תודה על הביקורת המתגלגלת!
תמיד כיף לי לעקוב אחר הביקורות המתגלגלות באתר כשזו סדרה שאני רואה (תודה לכל העוסקים והעוסקות במלאכה), אבל מזו נהניתי במיוחד.
כנראה שהפורמט הקצת יותר אישי עבד עבורי
תודה!
כיף וחשוב לשמוע פידבק מקוראים, ואני מאד מעריכה את זה.
"הקפיצה הגדולה"
חבל שלא בחרו להראות לצופים את הפריזורה של צ'רלי אחרי הקפיצה הדרמתית לאוקינוס והשחייה הקצרה לחוף בשמלת מעצבים+עקבים. זו סצנת חובה.
שכחתי לסמן ספויילר בתגובה למעלה, אם העורך יכול לתקן
(ל"ת)
אם אפשר לראות אז למה צריך להגיד?
הסיטואציה היתה ברורה מספיק כמו שהיא. אני חושב שלהוסיף דיאלוג שידגיש את העניין כבר יאכיל אותנו בכפית ויהווה בעיה מסוג אחר.
כן, אבל -
הסצינה הזאת מגיעה אחרי מונטאז' שבו רואים את שנת הגיהנום של בנג'מין בראט בעקבות ההחלטה לרדוף אחרי צ'רלי. אחרי שראינו שנה של מימוש ההחלטה הזאת, הביטול שלה הוא לא דבר ברור מאליו.
הטוויסט הכי גדול
היה לגלות שראה פרלמן היא לא קרובת משפחה של רון פרלמן
טוב, פוצץ טרילוגיית סטאר וורס חדשה מאת ריאן ג'ונסון
אחרי שהוא עשה פרק על זה שקתלין קנדי היאפאקינג רוצחת, בין היתר רצח את ARThur פרק 8
אם משהו היה צריך לפוצץ את הרעיון, זו העובדה שב-"פוקר פייס", סדרה שהוא הפיק והגה
הפרקים המוצלחים היו כאלה שהוא *לא* כתב או ביים. קצת פאדיחה.
אולי צריך לתת לנטשה ליון לביים טרילוגיית סטאר וורס
(ל"ת)
במקרה שלשום הייתה שיחה עם רם ברגמן בסינמטק
ומישהו שאל מה עם הטרילוגיה של סטארוורס, ורם ענה משהו בסגנון "זה עדיין בתכנון וחתמנו לעשות אותם אבל לא יודעים מתי נגיע לזה".
הם מאד עקביים עם התשובה הזאת אבל אני לא רואה את זה קורה. הסרט הבא של גונסון כמעט בטוח יהיה המשך לבצל זכוכית. ובמקביל עבודה כל פוקר פייס עונה 2.
הוא פשוט מתמסר לזאנר הזה באופן טוטאלי.
איפה אני מוצא את charlie’s theme?
בכללי נייתן גונסון וכשר. אוהב את העבודה שלו בסכינים בחוץ, סמטת. הסיוטים והנוכלים בלום (שהפסקול של הסרט הזה מאד מזכיר את פוקר פייס).