(שם הסרט במקור: Armageddon Time)

במקור קוראים לסרט הזה "זמן האפוקליפסה", או משהו כזה. זמן של פעולה קיצונית, הרסנית, משמעותית. בעברית הלכו לקיצוניות השנייה. הסרט הזה מופץ בישראל תחת השם "ימים של תום". ימים של מופנמות, של סטטיות אפילו. אחרי צפייה בסרט, המתרגם העברי קלע יותר לרוח הסרט. קורים בו הרבה דברים, אבל בעצם גם לא ממש.

כש"ימים של תום" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה, הביקורות נשפכו. סרטו האישי ביותר של ג'יימס גריי! מקסים! מרגש! אני לא ממש מכיר את יצירתו של גריי, אבל אני גם לא ממש מבין את ההתלהבות מהסרט הזה. יכול להיות שהוא נעשה מתוך רצון של גריי הבוגר להתנצל בפני אדם אחד שחור על עוול שנגרם לו. אולי. אבל הסרט הזה מתברבר בין כמה נושאים, לא ממש מתרכז באף אחד מהם, ובעיקר חסרה בו אנרגיה. משהו שיבהיר לי שהעוול הזה לנער השחור, או אולי משהו עמוק יותר כאן, הוא הדבר שבוער בנשמתו של יוצר הסרט, הדבר שגרם לו לצאת לפרויקט הזה, לעשות את הסרט הזה. מצאתי את "ימים של תום" בעיקר סרט אנמי, כמעט מרדים.יש כאן סיפור על ילד יהודי. הסרט הזה נע קדימה בקו ישר עם קצב מניח את הדעת, אבל אין לו שום הדגשה דרמטית על אף רגע בסיפור. הכול "בסדר" כזה. הרגעים עם סבא שלו, למשל, הם מקסימים, אבל לא מרוממי נפש, כך כשקורה דבר מעציב, זה לא באמת שובר את הלב. המורה מתחילת הסיפור נראה יותר כמו קלישאה של מורה מאשר מורה אמיתי. הידידות עם הילד השחור היא התחלה של משהו יפה, אבל היא לא מספיק מפותחת לכדי משהו באמת עמוק. ויש גם עניין עם שאיפה לאמנות, וגם איזושהי התעניינות בחלל. וגם הפוליטיקה נכנסת בדלת האחורית – עם רונלד רייגן ועם משפחת טראמפ.

הכול מוכנס כאן למעין סיר בישול ומשמש בערבוביה, אבל אין ממש התרכזות במשהו אחד משמעותי שבאמת מהפך את קרביו של הילד הזה. יש עניין עם גזענות, כי יש כאן ידידות עם ילד שחור, ויש פוליטיקה, ויש סבא שאומר לו איך לפעול, ויש סבא שאומר לו שהוא צריך לחתום על הציורים שלו, אבל שום דבר לא באמת מקבל הדגשה דרמטית, ואז גם שום דבר לא עובד עלי רגשית בסרט הזה. לבנות עולם יהודי מובחן מאוד בניו יורק שיגרום לי להרגיש בנוח כיהודי בעולם הזה זה נחמד ומחמם לב במידה מסוימת (וג'יימס גריי אכן עושה את זה ב"ימי התום"), אבל צריך למלא את העולם הנעים הזה באנשים עם תשוקות ל…משהו, והילד הזה, והסרט הזה – בעיקר אנמי. יש רק סצנה אחת שבה הסרט הזה יוצא מגדרו, וזוהי סצנת המכות באמבטיה. סצנה אחת שבה הרגשות עולים אל פני השטח בכאב. אבל אז הסרט הזה חוזר אל סורו הכמעט משעמם.

סימפטום די ברור להעדר הרגש מהסרט הזה הוא הבריחה שלו לחלומות/ הזיות. יש כמה רגעים בסרט שבהם הילד מדמיין דברים שייקרו, ואז הוא חוזר למציאות. אם הסרט הזה היה עם הרבה יותר כוונה רגשית, לא היינו צריכים את הסצנות האלו. אבל ככה הוא "ימי התום" – קצת יידישקייט נעים, מבלי שבאמת כל החוכמה היהודית הזאת תיקח אותנו לאיזשהו מקום מוגדר. סרט סתמי.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il