(שם הסרט במקור: Saint Omer)

אני אתחיל מהסוף: "סנט-עומר", לטעמי, הוא סרט בעייתי מאוד, מגושם מאוד, בוסרי מאוד. החליפה שהוא לובש, עליה כתוב: "נציג צרפת לאוסקר" גדולה עליו בכמה מספרים. ובכל זאת, יש רגש בסרט, והוא לא משולל ערך לחלוטין.

"סנט-עומר" שואל שאלה נועזת למדי: אולי אימהוּת היא לא דבר טבעי לאישה? אולי לא כל אישה אמורה, צריכה, חייבת ללדת? הסרט עוטף את השאלה הזאת בחוויית הזרות של ההגירה, בשאלת השפיות של האישה (שהרי אם האישה שנוצרה על ידי האלוהים של אבי מעוז לא מוכנה להביא ילדים לעולם, איזה ערך יש לה?), ובסופו של דבר הוא מאוד רגיש לצורכי האישה.

אבל הסרט הזה מביא את הסיפור שלו למסך בצורה מאוד מגושמת. יש כאן סיפור על משפט של אישה שרצחה את התינוקת שלה. ברמה הכי בסיסית, מדובר בדרמת בית משפט. ואכן, בסרט של כשעתיים יש בערך 10 סצנות, כמה מהן ארוכות מאוד. אלו הן הסצנות של המשפט עצמו. הסצנות האלו אינפורמטיביות, ומספרות בקור רוח משונה מפיה של האישה עצמה את כל מסכת חייה עד הגיעה לנקודה שבה ביצעה את ההרג האיום הזה. באופן מוזר, כל השומעים אותה, ורוב העדים, עורכי הדין, אפילו השופטת עצמה – כולם הרבה יותר נרעשים, נרגשים, נדהמים – מאשר האישה שמספרת את כל קורותיה בפנים חתומות ובקול שקט ובטוח. ובמרכז הקהל – אישה אחת הצופה במשפט לצורך תחקיר לספר חדש אותו היא כותבת. האישה הזאת היא הגיבורה השנייה, או אולי הראשונה של הסיפור. ההקדמה לסרט מראה אותה בכמה רגעים של מתח מול אימא שלה (ובכל פעם שהסרט רוצה להזכיר לנו את הבעיות שלה בבית, אליס דיופ, הבמאית, מכניסה בצורה מקרטעת למדי פלאשבק לילדוּת שלא באמת מספר משהו קונקרטי, אלא נמצא שם כדי להעלות רגש אמורפי). יש גם עניין עם צפייה בקטעים מסרטים ותגובה אליהם, ובעיקר צפייה בקטע מ"מדאה" (כמו גם דיאלוג בשיחת טלפון על אותה מדאה). "סנט-עומר" הוא סרט שמסביר את עצמו יותר מדי, בסיטואציות סטטיות מדי, שנמשכות הרבה יותר מדי זמן. מה גם שחשתי ביד לא בוטחת בבימוי, בחיתוכים לתגובות של האנשים המקשיבים לעדות במהלך המשפט, בשימוש במוסיקה כנסייתית מערבית במקום במוזיקה עממית של המהגרים, באגרסיביות הבוטה של הסנגור. ונדמה לי גם שאותה סופרת מדוכדכת מדי במשך זמן ארוך מדי.

ובכל זאת, משהו ברגישות הנשית לנושא הלא שגרתי הזה בכל זאת עובר. הסופרת שבקהל בהריון, והיא מאוד חוששת שהיא לא תהיה אימא טובה. אולי היא לא רוצה להיות אימא בכלל. יחסיה עם אימא שלה מורכבים, וגם זאת שמולה במשפט עשתה משהו נורא ובלתי נתפס לילדה שלה. השופטת הזאת, אישה לבנה מערבית, באמת מנסה להבין אישה מרקע שונה. בן זוגה של האישה האפריקאית, גבר לבן מבוגר ממנה בעשרות שנים, עובר מסך כאדם לא מושלם, אבל בכל זאת אדם שניסה לאהוב את האישה הזאת באשר היא אדם. יש כאן ניסיון אמיתי להבין מעשה רוע בלתי נתפס, אולי שיגעון של אישה שאימהוּת נכפתה עליה, והיא לא יודעת / לא רוצה להיות אימא.

יש כאן שאלה מעניינת עטופה בבימוי רגיש אך מגושם ובוסרי. סרט מעניין שדורש מהצופים לבוא מראש בנימה סלחנית וקשובה. לא סרט רע, וכן סרט עם ערך, אבל כסרט קולנוע הוא מבטיח הרבה יותר מאשר מקיים.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il