"סנט עומר": סרט חכם ועוצמתי על אם שעושה את הדבר הנורא ביותר

איזו מין אישה משאירה את התינוקת שלה על החוף בתקווה שהגאות תיקח אותה? האם היא לוקה בנפשה? מה נסיבות הלידה? האם יש מחילה לאישה כזו? הסרט שזכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה 2022 ונבחר לייצג את צרפת באוסקר (הוא התברג בשורט ליסט אך לא העפיל לחמישייה הסופית), בוחן את השאלות האלה במסגרת דרמה משפטית מאוד לא טיפוסית. אין כאן עורכי דין מניפולטיביים, עדים מפתיעים או גילויים מסעירים של הרגע האחרון, אלא מעקב בקצב מדוד אחר משפט מעוט משתתפים בבית משפט בצפון צרפת. נקודת המוצא היא שהאם מודה ברצח, אך אינה יודעת להסביר מדוע עשתה מה שעשתה. היא מקווה שהמשפט יעזור לה למצוא תשובה. סרטה העלילתי הראשון של הדוקומנטריסטית אליס דיופ מבוסס על מקרה אמיתי, ואף משתמש בתמלילים מהמשפט המקורי.

אף שמדובר בגיבורות מרקעים שונים לגמרי, חוויתי את "סנט-עומר" כמעין סרט המשך ל"ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן מ-1975, שעלה לאחרונה לכותרות כשהתמקם בראש רשימת מאה הסרטים הטובים ביותר מעולם, בסקר המקיף שערך מגזין הקולנוע הבריטי "סייט אנד סאונד". שני הסרטים נפרשים בשוטים ארוכים וסטטיים שמסתירים לא פחות משהם מגלים, ומתארים מפריזמה נשית מובהקת שגרת חיים מייאשת שהובילה שתי נשים לרצוח. בעוד ב"ז'אן דילמן" אנחנו עוקבים אחר שלושה ימים בחייה של אלמנה שמתפרנסת מזנות עד שהיא רוצחת את אחד הלקוחות, ב"סנט-עומר" רצח התינוקת מתניע את החקירה המשפטית, שחושפת שכבה אחר שכבה את חייה של מי שיצאה לחיים כצעירה מרדנית עם שאיפות גדולות, אך מצאה את עצמה לכודה בחיים של אנונימיות.

"סנט-עומר" נפתח בהרצאה באוניברסיטה על הסופרת מרגריט דיראס, משולבת בקטעי ארכיון של גזיזת שיערן של נשים צרפתיות שקיימו יחסים עם חיילים גרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. דיראס כתבה את התסריט של "הירושימה אהובתי" (אלן רנה, 1959) בהשראת ההיסטוריה המבישה הזאת של השפלת נשים. המרצה היא ראמה (קאיג'ה קגמה התמירה והמרהיבה), סופרת ועיתונאית מוערכת. הריונה עדיין אינו נראה לעין, אך הוא מלווה את מחשבותיה על עתידה. אנחנו מלווים את ראמה לביתה ופוגשים את בעלה ואת אמה שהיגרה לצרפת מסנגל, לפני שהיא נוסעת צפונה לכסות את המשפט. היא חושבת למסגר אותו כמעין גרסה מודרנית של "מדיאה", הטרגדיה של אוריפידס על הנסיכה הנבגדת שרצחה את ילדיה. אך מרגע שראמה מתיישבת על ספסל בבית המשפט, היא נסוגה למעמד של צופה שאין לה כל השפעה על מהלך העניינים. רק בהפסקות היא תחזור להיות מוקד הדרמה, דרך מפגש מקרי עם אמה של הנאשמת, ופלשבקים לילדותה וליחסיה עם אמה, שהיא חוששת להיות כמותה.

הבימוי של דיופ נדמה פשוט, אך הוא מתעתע. לא פעם היא מכוונת את המצלמה לא אל הדוברים, אלא אל המקשיבים, וכך מייצרת תהייה ואף סוג של מתח לגבי המתרחש. כך, למשל, כשמסופר לנו שלוראן התגוררה עם גבר, המצלמה מתמקדת בראמה, שמאחוריה יושב גבר צעיר ומלפניה גבר מבוגר, שניהם לבנים. כשהשוט הולך ומתארך אנחנו תוהים מי משני הגברים, אם בכלל, הוא זה שבו מדובר. הם נראים שונים מאוד זה מזה, ונדמה שכל אחד מהם יביא איתו סיפור אחר.
לוראן קולי (גוסלגי מלנדה, שניחנה בעיני שקד מלוכסנות) נולדה בסנגל, אבל שלא כמו שהורגלנו בסרטים עם תמות חברתיות, היא אינה מהגרת עבודה, אלא אישה משכילה שהגיעה לצרפת ללמוד באוניברסיטה. כשהחליטה לנטוש את לימודי המשפטים ולעבור לפילוסופיה – בחירה שנראית מוזרה לפרופסורית הלבנה שלימדה אותה – אביה הפסיק לממן אותה, והיא התקשתה להסתדר.

המשך הסיפור שלה, כפי שהוא מסופר על ידי הגבר שאיתו חיה, ובאופן שונה לחלוטין על ידיה, נחשף בהדרגה ומאייר תמונה מורכבת וקשה של היעלמות הדרגתית, שתסוכם יפה על ידי עורכת הדין בנאום המכוון למצלמה. יש לציין שמאחורי המצלמה עמדה הצלמת קלייר מאתון, שבנתה לעצמה מוניטין בסרטים כמו "דיוקן של נערה עולה באש" ו"ספנסר". צוות ההפקה בכללו הורכב בעיקר מנשים, בהן העורכת אמריטה דויד שהשתתפה בכתיבת התסריט. נראה שכל היוצרות המוכשרות האלה מיוצגות בסרט על ידי ראמה, שעל אף הצלחתה מזדהה עמוקות עם תחושת ההיעלמות של לוראן, שגם ז'אן דילמן היתה שותפה לה. זה לא סרט על העצמה נשית, אלא על מסורת נשית של המחקות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים שחורות בחברה קולוניאליסטית, והוא עמוק, חכם ועתיר עוצמה.

4 כוכבים. Saint Omer בימוי: אליס דיופ. צרפת 2022, 122 דק'