יכול להיות שבעוד כמה חודשים מישהו ישאל אותי אם אני זוכר את היצירה באורך של פיצ'ר שעוסקת באפוקליפסה וכוללת זוג גברים שיצאה בתחילת השנה, ואני אענה שכמובן שאני זוכר את הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו". ואז הם יגידו שהם התכוונו לסרט "דפיקה בדלת" של מ. נייט שאמלאן ואני אגיב "אה נכון, זה היה דבר".
אריק (ג'ונתן גרוף), אנדרו (בן אלדריג') ובתם המאומצת וון (קריטסן קוי) יוצאים לחופשה משפחתית בבקתה מבודדת ביער, מסוג המקומות שאמריקאים ממשיכים לנפוש בו אפילו שסרטי סלאשר קיימים כבר כמה עשורים טובים. הבידוד הזה לא נמשך זמן רב, כשלמקום מגיעים קבוצה של ארבעה אנשים בהנהגתו של לאונרד (דייב בטיסטה). הם פולשים לבקתה וקושרים את שני הגברים לכסאות, אבל מדגישים שוב ושוב שהם לא רוצים להיות שם או לעשות את מה שהם עושים. אז למה הם בכל זאת עושים את זה? כי ארבעתם ראו חזיונות של סוף העולם שכוללים אסונות בקנה מידה ענקי. לדבריהם, הדרך היחידה שבה כל זה יימנע – והאנושות כולה תינצל – היא אם אחד מבני המשפחה יועלה לקורבן על ידי אחד מהאחרים. לאף אחד מהארבעה אסור להרוג אותם, וגם התאבדות של אחד מהם לא תיחשב כהקרבה. למה? ככה.
לפרמיס "בעיית הקרונית" הזה כן היה פוטנציאל. למרות שהסרט נראה לפעמים כמו עיבוד של מחזה (התרחשות במיקום אחד עם קאסט מצומצם), הוא למעשה עיבוד של ספר בשם "הבקתה בסוף העולם". התסריט המקורי, שנכתב על ידי סטיב דזמונד ומייקל שרמן, נכנס ל"רשימה השחורה" של תסריטים פופולריים ב-2019 ואני מקווה שזה כי הוא עסק בדילמה המוסרית של המשפחה וההחלטה הבלתי אפשרית שעליה לקבל. בכל מקרה, שאמלאן שכתב את התסריט והפך אותו לוויכוח מאוד ארוך של "האם הארבעה האלו מחרטטים או לא?" גם זאת שאלה טובה והיא יכולה להחזיק חלק קטן מהסרט, אבל שאמלאן מסרב להרפות ממנה וכך יוצא שהרבה מהמערכה השנייה מרגיש כמו דריכה במקום וחזרה על אותם מהלכים שוב ושוב.
הסרט מראה בפלאשבקים (מיותרים למדי) איך אריק ואנדרו סבלו מהומופוביה או נאלצו להסתיר את זהותם בכל מיני רגעים בחייהם, וכעת הם (בעיקר אנדרו) בטוחים שהמעשה האלים של הארבעה כלפיהם הוא לא יותר מעוד פשע שנאה בגלל נטייתם המינית. ארבעת הפולשים לא מאוד חזקים בטיעוני הנגד שלהם ואומרים שבני המשפחה פשוט צריכים לסמוך עליהם. ההוכחה שהם נותנים לדבריהם היא שבכל פעם שבני המשפחה מסרבים לקבל את ההחלטה להקריב מישהו, יש דיווח בטלוויזיה על אסון גדול באיזור כלשהו בעולם (כולל מישהו שמצלם בטלפון צונאמי ממרחק של עשרים מטר ונלכד בתוכו אבל איכשהו הסרטון מגיע לחדשות…?). אריק ואנדרו לא קונים את זה, ובצדק. מתי בפעם האחרונה הדלקתם חדשות ולא היה דיווח על טרגדיה נוראית כלשהי?
אז אולי זה סרט משעמם עם סוף שלא מרגיש מורווח, וכמו תמיד אצל שאמלאן, הדיאלוג נשמע כאילו הוא מעולם לא שמע בני אדם מתקשרים אחד עם השני. אבל לא הכול רע! רוב הזמן הצילום של הסרט יפה ואפקטיבי, עם כמה בחירות יצירתיות וניצול מוצלח של המרחב המצומצם (בגלל אילוצי לו"ז, שני צלמים שונים עבדו על הסרט, אבל לא מרגישים את זה). אף אחת מהדמויות לא מקבלת פיתוח גדול אבל השחקנים עושים את המיטב עם מה שיש להם. רופרט גרינט – שמככב בסדרה "Servant" ששאמלאן הוא השואוראנר שלה – מופיע פה בתפקיד בחור חמום מוח אבל לא מקבל יותר מדי זמן מסך. אלדריג' בולט לטובה אבל מי שגונב את ההצגה הוא בטיסטה, שמגלם היטב את הניגוד בין המראה הפיזי המאיים והנפש העדינה שלו, וממשיך להוכיח שהוא המתאבק-שהפך-לשחקן הכי טוב שפועל כיום. גם אם אתם לא אוהבים אותו, אי אפשר להכחיש שהמנעד הקולנועי שלו הרבה יותר רחב ומעניין מזה של דוויין ג'ונסון, ג'ון סינה ואחרים (מתי ריי מיסטיריו עובר לקולנוע?).
יש כמה במאים שעולים לי לראש שכנראה היו מוציאים הרבה יותר מ"דפיקה בדלת", אבל במקום זה קיבלנו עוד סרט גרוע של מ. נייט שאמלאן (ואפילו לא גרוע-בקטע-מבדר כמו "זמן", סרטו הקודם). מילא שזה סרט מאוד מאופק ורציני בלי שמץ של קלילות (וגם בקושי אלימות, נשגב מבינתי למה יש לו דירוג R בארה"ב), הסיטואציה במרכזו אף פעם לא מרגישה מעניינת או מותחת במיוחד. אם אתם מחפשים סרט מוצלח על אנשים שהולכים לבקתה מבודדת ביער ודברים רעים קורים, אני ממליץ על "בקתת הפחד" או "מוות אכזרי 2". מהדפיקה הזאת אפשר להתעלם.
בהתחשב בזה שלא שרדתי את הספר עליו זה מבוסס
אני באמת לא מבין למה הסרט הזה עובד בהוליווד כשיש כל כך הרבה ספרי אימה יותר מעניינים שלא נגעו בהם. שלא נדבר על זה שאם כבר מעבדים, למה עם מ. נייט?
דווקא חיבבתי אותו אבל אכן הוא יחסית חלש לעומת ההיצע שיש כיום
(ספרות האימה והweird ficty בפריחה בדיוק כמו המדיום המקביל). יש לפול טרמבליי ספרים טובים יותר (head full of ghosts).
ואם כבר ספרות מוזרה- מאושר שהבמאי של מקבת עיבד את איילין עם תומאסין מקנזי ואם התוואי ואני מקווה שזו סנונית ראשונה בגל עיבודי אוטסה מושפג ( כבר מפנטז על lapvona בבימוי יורגוס לנטימוס וmy year of rest and relaxation בבימוי הבמאית שעשתה את zola (גניזקה בראבו).
ייתכן שהוא העלה לייב מתוך הצונאמי.
(ל"ת)
לא קראתי את הספר, לא ראיתי את הסרט, אבל נראה לי שהבעייה פתירה (חלקית)
הידע שלי מגיע רק מהתיאור לעיל. מצד שני, אם הארבעה אכן מאמינים שהקרבה של בן משפחה תציל את העולם, הפתרון פשוט: בהנחה שבני המשפחה קשורים ולא יכולים להגן על עצמם, לברוח וכד', כל מה שצריך לעשות זה להוכיח להם שהארבעה באמת מאמינים בכך. לדוגמה, יוסכם שמתוך הארבעה, שלושה יוקרבו (המשפחה תחליט מי יקריב את מי ובאיזה סדר). זה יראה למשפחה (1) שהארבעה רציניים, (2) גם האחרון מהארבעה רציני ורצחני, ו-(3) כנראה שאין מצב ששלושתם ייצאו בחיים, גם אם הארבעה טועים, אז אולי עדיף להקריב בן משפחה. זה לא יהפוך את ההקרבה לפשוטה וזה לא יוכיח שיש קשר בין סוף העולם ואי-הקרבת בן משפחה, אבל נראה לי שזה הכי טוב, בהנתן התנאים שתוארו.
מצד שני, אני לא יודע מה קורה בספר/סרט, אז מה אני יודע?
עד שיש סרט אולפנים הוליוודי עם זוג גייז כגיבורי הסרט,
ועוד שני שחקנים גייז מוצהרים והוא מתגלה כזבל מטיפני עם הומפוביה מוסווית. מה ציפיתי משאלמאן? ומהוליווד? לעזאזל איזה מערכת יחסים רעילה יש לי עם התעשייה הזו.
(קראתי את הספר. הוא נהדר. שאלמאן התעניין בכל הדברים הלא נכונים כשהוא ניגש לעיבוד ופספס את הפואנטה לגמרי)
למה בכלל שאלמאן ממשיך לקבל תקציבים? ולמה אנחנו מעמידים פנים שהוא באיזה רנסאנס? מבחינתי במאי שמאז תחילת שנית ה2000 לא יצר דבר ראוי למאכל (ספליט בי מובי בסדר)
באמת לא זוכר מתי נפגעתי או כעסתי על סרט כך.
תהיה סרט עצלני, תסריט גרוע, בימוי מביך, אני מוכן לסלוח. לתרץ הומופביה בכל מיני קישוטים בולשיטיים זה עד כאן. והאמת שזה לגמרי תמה של שאלמאן. מעבר לפגיעה באוכלוסיות (ספליט) הוא תמיד אוהב לתרץ מעשים מרושעים בבולשיט ממבו גמבו דתי. שאלמאן נמאסת.