16 פברואר 2023 | 14:02 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"החלטה לעזוב", ביקורת

"החלטה לעזוב". תשוקה, זהירות

דיברתי על "החלטה לעזוב", ועל בחירות הפסקול שלו, בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

הנה תעלומה: האם הקולנוע הקוריאני מיסתורי ומכשף גם עבור הקוריאנים כשם שהוא עבורנו? עד כמה החידתיות של סרט כמו "החלטה לעזוב" מתעצמת מעצם העובדה שאנחנו צופים בישראל בסרט שמגיע מאסיה וששפתו זרה לנו כמו גם העובדה שהוא נע על פערי השפה וההבנה של הגיבורים, שאחד מדבר קוריאנית והשניה מדברת סינית? – או שמא הוא חידה שעטופה באניגמה גם עבור צופיו מבית? "החלטה לעזוב" – שזכה להצלחה קופתית עצומה במולדתו בשנה שעברה – הוא דרמה בלשית שבה הגיבור צריך לפענח כמה מקרי רצח שקורים בזה אחר זה, וממש כמוהו גם הצופים צריכים לפענח יחד איתו את מה שקורה בסרט, ללקט רמזים, לפרש סמלים. העובדה שמדובר בסרטו החדש של פארק צ'אןווק, אחד מגדולי במאי הקולנוע בקוריאה ובעולם, עוזרת לצופה להבין שאנחנו בידיו של מאסטר, שאחרי קריירה שהמתחתה בסרטים אולטרה-אלימים, מגיע כאן לאחד משיאיו המעודנים, האלגנטיים והמתוחכמים ביותר. "שבעה צעדים" היה הסרט היחיד שלו שהופץ לפני כן מסחרית בארץ, אבל תתקשו למצוא חובבי קולנוע שלא בקיאים היטב בפילמוגרפיה יוצאת הדופן שלו, שהשפיעה באופן עצום ומיידי על יוצרים בכל העולם, מקוונטין טרנטינו ועד נבות פפושדו ואהרון קשלס. בעבר, פארק היה מזוהה עם סרטי נקמה אלימים, אבל בשנים האחרונות סרטים שנותרו אפלים מציגים צד רומנטי יותר, שיש בו משהו נואש וטראגי. סרטיו של פארק סמיכים כמו נפט גולמי, אבל אם בתחילה הוא היה מבעיר את הנפט הזה, בסרטיו האחונים הוא מניח לצופיו לטבוע בו.

"החלטה לעזוב" הוא פילם נואר. הוא פראפרזה מושלמת לז'אנר כל כך אמריקאי, על סיפור אהבה שבליבו אקט של פשע ואלימות, אהבה נואשת, בלתי אפשרית ובלתי חוקית. היו מבקרים שהישוו אותו ל"ורטיגו" של היצ'קוק. זו השוואה לא מדויקת בכל הקשור לעלילה או לסגנון, אבל זו השוואה הוגנת כשזה מגיע ליצירת הציפיות לפני הצפייה, בכך שזה סרט שעוסק בתשוקה פתאומית, מכלה-כל כמו שריפת יער, שגורמת לגיבור להתאהב באשה שהיא מושא חקירתו כבלש, בעוצמה של התנגשות חזיתית במשאית דוהרת. אבל ל"החלטה לעזוב" יש דווקא אלמנטים עלילתיים שדומים יותר ל"ביטוח חיים כפול" או "גילדה", וכמותם יש שם עמוק מתחת לתשוקה, לאלימות וליצרים גם גישה כמעט סאטירית, שמביטה בעין עקומה וצינית על האופן שבו גברים מאבדים את ראשם וליבם כשלחייהם נכנסת אשה שהיא חידה גמורה.

זהו סיפורו של בלש משטרה בכיר בבוסאן (האיאל פארק, "זכרונות מרצח") שנקרא לחקור מקרה מוות של גבר, מטפס צוקים שנפל מראש צוק. האם זו היתה תאונה או האם לאלמנתו הסינית (טאנג וויי, כוכבת "תשוקה, זהירות" של אנג לי), נכדתו של גיבור מלחמה קוריאני, היה קשר לדבר? צריך לאמץ את האוזן, אבל פערי השפה והתרגום בין הבלש והחשודה הם חלק בלתי נפרד ממכתבי האהבה הלאמודעים שעוברים ביניהם. שיבושי שפה ופליטות פה של שני אנשים שהתקשורת ביניהם היא לאו דווקא מילולית. פארק מתאר את חקירת הפשע כאקט של חיזור. גביית העדות היא הדייט, נטילת דגימת הדי.אן.איי מחלל הפה היא הנשיקה הראשונה. המעקב של הבלש ממכוניתו אחרי דירת החשודה הוא כמו בילוי הלילה הראשון של הזוג יחד, אבל מרחוק. מצד אחד, זו התבוננות כמעט קלינית של חקירה משטרתית, אבל מצד שני, היא מוצגת באופן חושני, כמעט אירוטי, על שני אנשים שמביטים זה בזה ומנסים לפענח מה קורה בתוך ראשם וליבם ואילו מניפולציות הם עושים האחד על השני. "קונפוציוס אמר: אנשים חכמים אוהבים את הים, אנשים טובי לב אוהבים את ההרים", אומרת החשודה, כשהיא מדברת בסינית ומאפשרת למתרגם של גוגל בטלפון שלה לתרגם את דבריה לבלש. והיא מוסיפה: "אני לא טובה, אני אוהבת את הים". מאותו רגע הסרט מתפצל בעיצוב שלו לדימויים של ים ודימויים של הרים. ובין שניהם: ערפל. מחצי הסרט הערפל הוא המוטיב הוויזואלי והמוזיקלי המוביל בו. השיר הקוריאני "ערפל" (פארק סיפר בראיון שאין קוריאני שלא מכיר אותו), מתנגן שוב ושוב, כמעין המנון של האשה, כמעין סירנה שקוראת לגבר להיכנס אל הערפל בעקבותיה. באמצע הסרט, שינוי מהלך. הגבר עובר בחצי הסרט לגור בעיר קטנה יותר, על שפת הים, רחוק מעולם הפשע של בוסאן, קרוב לאשתו איתה בילה עד כה רק את סופי השבוע. והעיר הזאת אפופה ערפל, כמו סיפור של אדגר אלן פו, כמו סרט של אנטוניוני, ערפל סמלי שבו אי אפשר לראות את מה שנמצא ממש מתחת לאפך.

גיבור הסרט (משמאל) מאופיין על ידי הספרה 5. בהמשך תיכנס גם הסימפוניה החמישית של מאהלר

באחת הסצינות בסרט נכנסת לפסקול המוזיקה מתוך התנועה הרביעית (האדג'יו) בסימפוניה החמישית מאהלר. כן, בדיוק אותה יצירה שעומדת במרכז "טאר המנצחת", ועם אותו תקליט של חברת דויטשה גרמופון שמדובר בו גם ב"טאר". צירוף מקרים גמור, שכן שני הסרטים יצאו ממש במקביל. אבל זה לא נגמר שם: שני הגיבורים הטראגיים של שני הסרטים האלה מאופיינים שוב ושוב עם הספרה 5. "טאר" מספק הסבר לדבר, בכך שהקטע הזה מזוהה גם עם אהבה וגם עם טרגדיה, גם נעימה רומנטית וגם תפילת אשכבה. לנארד ברנסטין ניגן את הקטע הזה בטקס האשכבה של רוברט קנדי, והוא הפך למוטיב מוזיקלי שליווה את טקסי האזכרה של אירועי 9/11, אבל מאהלר כתב אותו כנעימת אהבה לאשתו. מ"מוות בוונציה" של ויסקונטי, דרך "טאר" ועכשיו "החלטה לעזוב", החמישית של מאהלר היא פסקול לסיפור אהבה טראגית, נואשת ואובססיבית, עזה כמוות. העובדה ששני סרטי מופת שעולים בארץ בהבדל של שבוע זה מזה, עושים בה שימוש וגם מציפים את המסך במספר 5 היא בהחלט תעלומה, אחת מיני רבות בסרטים שמבקשים פיענוח והתעמקות ברבדיהם הרבים.

"החלטה לעזוב" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, והוא אכן מסחרר בבימוי שלו. בימוי שרק הולך ונהיה משוכלל ומוקצן ככל שהסרט נמשך. בימוי שמשתמש במצלמה כדמות שלישית שמספרת סיפור נוסף, שהגיבורים לא רואים אותו. פארק מביים סרט על מבטים ונקודות מבט, ועל המכשירים שכל הזמן מתבוננים בהם, מצלמים אותם, מתעדים אותם, סופרים את צעדיהם ומפלילים אותם. אנחנו רגילים לסרטים שמצולמים מנקודת המבט של הדמויות, אבל זה סרט שמציג שוב ושוב איך נראות הדמויות מנקודת המבט של הטלפון, מצלמת האבטחה, המוניטור והגופה. איך נראה סיפור אהבה מבעד לעין ללא דופק. זה סרט שמבקש מאיתנו ללמוד לקרוא את שפת הקולנוע זוויות הצילום, בחירות העריכה (מתי קאט, מתי דיזולב), לשים לב להחלטות העיצוב, התלבושות והפסקול. כל אלמנט הוא רמז בסרט משכר ביופיו, וירטואוזי בעשייתו, כביר בעוצמתו הטראגית והרומנטית שמבהיר מהר מאוד את תפיסתו המלודרמטית: כשזה מגיע לאהבה יש רק שתי אפשרויות ליפול או לטבוע.

*********

נ.ב:

זה הסרט השלישי בשבועות האחרונים שמקבל כאן את הציון הנדיר של חמישה כוכבים, המבטא איכות קולנועית יוצאת דופן, כזו שלא רק מהנה לצפייה אלא שיש בה גם מימד של וירטואוזיות, עומק, רצון לצפות בסרט שוב ותחושה שהוא הוא עשוי מהחומרים שעשויים להכניס אותו לקלאסיקה (וגם, שהוא מאוד מאוד מתאים לטעמי). "בבילון" ו"טאר המנצחת" קדמו לו, "איאה" אולי גם. ולצידו מוצגים סרטים מצוינים ומעולים לא פחות כמו "רוחות אינשרין" ו"קורסאז'" שהם בבחינת חובת צפייה. זו רק עדות לכך כמה התקופה הזאת בין המועמדויות לאוסקר לטקס האוסקר עצמו משובחת בסרטים יוצאי דופן, שראויים לא רק לצפייה אלא גם לחקר. זה, כאמור, קורה לעיתים נדירות, לפחות אצלי, לפחות כאן. וזה אומר את מה שכדאי לזכור דווקא כעת: למרות כל מי שאומרים לנו שהקולנוע מת, למרות כל העדויות שהקהל כבר לא מגיע לאולמות ושהתעשייה העולמית נמצאת במשבר יוצרי הקולנוע מוכיחים שהאמנות הזאת לא מתה בכלל ואפילו לא גוססת, היא חיה ומשגשגת ומגיעה לשיאים מופלאים. "החלטה לעזוב" הוא סרט כזה, שאם תסתנכרנו לקצב ולמסתורין שלו, תרצו לצפות בו שוב מיד כשתצאו ממנו, לטבול עוד במימיו, לפצח עוד מרמזיו. כשהוא יככב בעוד 20 שנה בצמרת משאלי מבקרים לסרטים הטובים של כל הזמנים תוכלו לספר שראיתם אותו בקולנוע בזמן אמת.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 15.2.2023)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה