הסרט הזה הוא כמו שלושה או ארבעה סרטים באחד. כולם מצוינים

מרק רוזנבאום, מתלמידי המחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הוא אחד המפיקים הבולטים בקולנוע הישראלי מזה ארבעים שנה. הוא הפיק כשבעים סרטים, בהם "קלרה הקדושה", "חתונה מאוחרת", "אור", "המשגיחים", "ולקחת לך אישה", ואף שימש כיו"ר איגוד המפיקים. בשנים האחרונות הוא גם נראה על המסך ביותר ויותר סרטים וסדרות טלוויזיה, והתגלה כשחקן מוכשר. יחד עם זאת, נדמה שהליהוק שלו בחלק מהיצירות נושא גם משמעות סמלית. ב"אחד על אחד" של מתן יאיר ועכשיו ב"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", רוזנבאום מגלם את אביהם של הגיבורים. זה מסמן אותו כמעין אבא של הקולנוע הישראלי, על אחת כמה וכמה בסרט שבו הוא מגלם את אבי הבמאי.

כפי שנרמז בשמו המטאפורי, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סרט מעורבל, שמערבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. נתן רוזנברג, אביו של הקולנוען דני רוזנברג ("ג'וני ואבירי הגליל", "אורי זוהר חוזר"), הופיע בכמה מהסרטים הקצרים שיצר במהלך לימודיו בסם שפיגל. נראה שדני אהב לכוון את מצלמתו אל אביו, והמשיך לעשות זאת גם כשהיה על ערש דווי ב-2018. אביו הסרבן הביע מחאה ולא כל כך רצה לשתף פעולה, אבל דני התעקש. האם הוא ניצל את אביו החולה לצורך סרטו? או שמא היתה זו דרכו להיאחז בו ולא לתת לו לעזוב? השאלות האלה עולות בכל סרט שבו במאים מצלמים את משפחותיהם, ובשנים האחרונות ראינו כמה סרטים ישראלים מעניינים שכאלה, בהם "אפריקה" של אורן גרנר, ולחילופין "בת האמן" של מרגריטה לינטון.

במקרה של רוזנברג, הסצנות שבהן הוא מצלם את אביו הן רובד אחד בקולאז' קולנועי עשיר, ייחודי וחודר לב. רובד נוסף הוא זה שבו רוני קובן (בהופעה סימפטית מאוד) מגלם אותו, ומרק רוזנבאום את אביו הגוסס, ויחד הם יוצאים לצלם סרט דל תקציב על משפחה שבורחת לירושלים בשל חשש שאיראן עומד לפתוח במתקפה גרעינית על ישראל. כך יש לנו סרט בדיוני (מצחיק מאוד) בתוך סרט בדיוני, שמקביל לסרט התיעודי. יש לציין ש"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" עשה את בכורתו הקולנועית בפסטיבל ירושלים 2020, שם זכה בפרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר (הוא גם התקבל לפסטיבל קאן, אך הפסטיבל של אותה שנה בוטל בשל הקורונה), אך כמו שאנחנו יודעים הפרנויה ממתקפה איראנית רק הלכה והתעצמה מאז.

החרדות מהקץ האישי והציבורי משתלבות אלה באלה אצל כולנו, והסרט נותן לכך ביטוי שנון. ברובד של הסרט המקביל, נועה קולר (נהדרת כתמיד) מגלמת את זוגתו ההרה של הבמאי, שכועסת עליו שהוא מושקע בצילומים יותר מאשר בנישואיהם. אמו האמיתית של רוזנברג מגלמת את אמו גם בגרסה הבדיונית של חייו. עוד משולבים בסרט קטעים מסרטיו הקצרים של רוזנברג, אלה שעשה עם אביו, וגם צילומים של סבתו שאינה מזהה עוד את בנה. חלק מהסצנות – כמו הביקור בבית לוויות שבו הם מקבלים הצעה מיוחדת – מגלגלות מצחוק, אחרות מטרידות, מעציבות, וגם מרוממות לב.

אז איזה מין סרט זה "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"? אני מנסחת את השאלה בצורה כזו, כי בתום הצפייה בהקרנת טרום בכורה בסינמטק תל אביב היו צופים שיצאו ממנו מבולבלים לגמרי, ושאלו את עצמם ואחרים מה היה כאן. קודם כל זה סרט אישי מאוד, שבו רוזנברג מעבד את פרידתו מאביו, ונאבק להשאירו בחיים על ידי הנצחתו במצלמתו, בין אם בדמותו שלו, או בדמות מדומיינת של אב ששמח לשתף פעולה גם כשהוא מרגיש ממש רע, ויחד הם מטפסים אל ראש גבעה בשקיעה. המבנה הנזיל והאסוציאטיבי של הסרט מדמה אותו ליצירה מסוג זרם התודעה – כמו גרסה ביתית של הקולנוען האירני הדיסידנט ג'עפר פאנאהי ל"½8" של פליני. זאת יצירה מאוד ישראלית, מרוטה משהו, משוחה באירוניה עצמית, ועם זאת עתירת רגש ויפהפייה, והיא מותירה הד מתמשך.

4 כוכבים. בימוי: דני רוזנברג. עם רוני קובן, מרק רוזנבאום, נועה קולר, דני רוזנברג, נתן רוזנברג, אינה רוזנברג, רות פרחי, אורי קלאוזנר. ישראל 2020, 105 דק'