הקומיקאי האמריקאי קייל קיניין פותח את אחד המופעים שלו, שעלה גם בנטפליקס, עם הבהרה: אנחנו הולכים לדבר על מסעות ירי, אבל "לא על האחד שקרה אתמול, כי זה יהיה חסר רגישות, אלא על האחד מלפני שבועיים". "אתם בטח חושבים לעצמכם, 'עד שהמופע ישודר, מה יקרה אם לא יהיה מסע ירי נוסף והבדיחה לא תהיה רלוונטית?'", הוא ממשיך, ומעלה על פניו חיוך בטוח בעצמו. "זאת אמריקה". וזאת, למעשה, גם ירושלים.
כל הפסקה הקודמת הופיעה, ממש מילה במילה, בביקורת שפורסמה כאן בחודש מאי האחרון על סדרת הדרמה "ירושלים" מבית HOT. אז למה למחזר אותה? שאלה טובה, אבל למה למחזר את הסדרה? כי ב"איסט סייד", סדרת הדרמה החדשה של כאן 11 (ימי ראשון ושלישי), יש את אותה עיר, את אותם קווי עלילה, את אותו גיבור מחוספס ומושחת (בהנחה שדורון בן דוד ויהודה לוי יושבים אצלכם על אותה אונה במוח), את אותן דאגות משפחתיות שמניעות אותו, את אותן שקופיות בתחילת כל פרק שמספרות על האינטריגות באיזור ואפילו את אותו עלא דקה באחד מתפקידי המשנה שלה. על פניו, ההבדל העיקרי הוא שבמקום השוטרת רותם סלע קיבלנו את המטפלת נטע ריסקין. אבל לא: "איסט סייד", לפחות על סמך שני הפרקים הראשונים שלה שנשלחו מראש לביקורת, מסתמנת כטובה יותר, ובעיקר מתהדרת באותו אקס פקטור שהיה חסר ב"ירושלים" וגרם לה להישכח במהרה. בעוד שאחת נעדרת לחלוטין מרשימת המועמדים בטקס פרסי האקדמיה הקרוב, השנייה דווקא עשויה לככב בו בשנה הבאה.
בואו נחזור רגע לתזמון - כי ירושלים שוב בוערת, ומזרח העיר שוב בכותרות, למרות שמרגיש כאילו גם ככה הוא תמיד בכותרות. ובכל מקרה, אל תתנו להקשר האקטואלי להטעות אתכם: "איסט סייד" תוקפת את מזרח העיר דווקא לא מהזווית הביטחונית, אלא מהזווית היומיומית, השגרה הכי לא שגרתית שאפשר להעלות על הדעת. מומי בן דאהן (יהודה לוי, איש עסוק מאוד בתקופה האחרונה) הוא סוחר קרקעות שמעורבב עם "עמותה" יהודית שרוכשת נכסים של פלסטינים במזרח ירושלים. למה שהפלסטינים ימכרו להם אותם מרצון? הם לא, ומומי ושות' כבר יודעים עם איזו אלטרנטיבה לפתות אותם. סצינת הפתיחה הנהדרת, שמרכזת לדקות שלמות את כל הריקבון שבסיטואציה, היא ההפעלה המושלמת לצופה השמאלני הממוצע.
העניין הוא שגם הימנים מוזמנים ל"איסט סייד", שדואגת להציג את המציאות שלה באופן מנומק ככל האפשר. היוצרת יעל רובינשטיין-ניצן, שכתבה בעבר ב"סרוגים" ויצרה את הסדרה החדשה יחד עם יוסי מדמוני ודקלה ברקאי, דואגת לתת ייצוג עמוק מספיק לכל הפלגים הירושלמיים - אפילו לפטריארך היווני. ועדיין, נעשית כאן בחירה כפולה: גם לפתוח את הסדרה עם טלטלה בנקודת המבט הערבית, וגם להציג מולה את היהדות על הצד הכי אכזרי שלה. כשפרק בכורה שלם מדובר כמעט כולו בערבית (כן, כולל עם יהודה לוי), או כשחושפים אותנו לחדרים הגזעניים ביותר בנתב"ג, מדובר בצעד חשוב ולא מובן מאליו.
העסקנות הירושלמית של מומי, מבהירים לנו על ההתחלה, לא באה מאידאולוגיה: בניגוד לימנים אדוקים כמו יו"ר העמותה מאירה (שרה וינו-אלעד בקאמבק נפלא), הוא כאן בשביל הכסף שיבטיח לבתו את עתידה. בתו בת ה-18 היא נערה על הספקטרום שמנסה לפתח את עצמאותה, והיא מגולמת על ידי גפן קמינר המרגשת שנמצאת על הספקטרום בעצמה. כמו הרבה סדרות ישראליות אחרות, "איסט סייד" לא לגמרי בטוחה אם היא יותר דרמת אקשן ירושלמית או יותר דרמת יחסים של אב ובת, אבל עם הופעות כמו זו של קמינר - וריסקין, ג'סיקה צ'סטיין הישראלית, בתפקיד המטפלת שלה - עדיין אפשר ליהנות ממנה.
שם חשוב נוסף ב"איסט סייד" הוא זה של טובי הוכשטיין, הצלם שלה. יחד עם הבמאי יבגני רומן ויתר הצוות הטכני, הסדרה מרגשת לא רק בתוכן אלא גם בנראות שלה. היא יפה פיזית, כפי שאומרים הצעירים, בדיוק כמו התסריט שעוזר לה להתעלות מעל לדרמת האקשן הישראלית הממוצעת. לוי, כוכב נצחי, סוחב בכריזמטיות שלל עלילות כשמעל לכולן מרחפת שאלה גדולה אחת: איך האבא הזה, שסובל מהאטימות הממסדית של צה"ל בעודו מנסה להביא לגיוס בתו לצבא, יכול להיות בורג כל כך חשוב, קריטי אפילו, במנוע שמקדש את העליונות היהודית בבירה? אזרחים סוג ב' הם אזרחים סוג ב', וזה לא משנה אם קוראים להם מאיה או עיסאם. המסלול לאבהות טובה של מומי עובר דרך אזרחות רעה, והמלכוד שבו הוא מתנהל מעניין יותר מכל סצינת ירי או מרדף. האקשן האמיתי בירושלים, כך דואגים להזכיר לנו, מתרחש דווקא מתחת לפני השטח.