דמיינו אישה נוצרייה הרה מגיעה עם בעלה לפגוש את אביו החרדי בשכונת בורו פארק האולטרה-אורתודוקסית בברוקלין, ניו יורק. הבן התרחק מהדת וכן ממשפחתו אחרי שנישא לגויה. בית המשפחה נמצא מעל חדר מתים שאותו מנהל האב, ואכן זהו אחד המקומות הראשונים שתידרשו לדמיין ביקור בהם. עכשיו דמיינו שאחד היהודים החרדים מבטיח בחיוך שעוד נגייר את האישה הזו, כוונתו לאשת הבן, והמשיכו כאשר אתם מדמיינים שדים יהודים התוקפים, בין היתר, את האישה שעומדת כזכור ללדת תינוקת נוצרייה (לפחות על פי ההלכה). הבן המנוכר, דמיינו, מגיע לבקר את אביו האלמן משום שהוא זומם להחתימו על ערבות בנקאית, עדיף מבלי ידיעתו. יהודים, אתם יודעים, וכסף. עכשיו תפסיקו לדמיין וגשו לאחד ממתחמי הסינמה סיטי הקרובים לאזור מגוריכם, לצפות בסרט "הקורבן" (The Offering).
"הקורבן"- טריילר
(קרדיט: באדיבות פליינט)
תופעה מעניינת פוקדת בשנים האחרונות את שולי הקולנוע האמריקאי: סרטי אימה המתרחשים על רקע החברה החרדית בניו יורק. בערוצי ה-VOD ניתן עתה לצפות בסרט "השומר" מ-2019, שבו מתבקש צעיר שיצא בשאלה ונמצא בקבוצת תמיכה לשמור על גופת נפטר הממתינה בביתה עד שזו תיאסף על ידי חברה קדישא. מובן ששום דבר טוב לא יוצא מזה, ובחורנו מוצא עצמו מסובך עם שד יהודי המכונה "המזיק". החיבור הזה, בין יהדות חרדית ובין שדים הרודפים אותה, נמצא גם בלב "הקורבן", יחד עם אותו עולם דימויים שמעורר אי נוחות מסוימת שמקורה בשיח האנטישמי. עניין משותף נוסף לשני הסרטים: שניהם אינם מייצרים קולנוע אימה בעל ייחוד רעיוני או אסתטי, למעט העובדה שגיבוריו לובשים קפוטות.
עלילת "הקורבן" נפתחת כאמור בשובו של הבן הסורר (השחקן בעל השם המחייב ניק בלאד) אל בית אביו האלמן (אלן קורדונר), יחד עם אשתו ההרה (אמילי וייזמן). לא נותר לנו אלא להניח שהיא הייתה אחת הסיבות שבגינן הוא עזב את הבית ואת הדת. בחדר המתים שמתחת לבית מונחת גופתו הטריה של יוסל'ה, גבר שבפרולוג של הסרט אנו רואים אותו מבצע טקס להרחקת איזשהו שד, שבסופו הוא מתאבד בתקיעת סכין. אה, כן. כתובית מבשרת לנו על שד-אישה עתיקת יומין המכונה "חוטפת הילדים". עכשיו ברור לנו לאיזו טריטוריה אנחנו נכנסים. כאשר הבן בעצת אביו מטהר את גופת המת של יוסל'ה הנ"ל, הוא שומט בטעות תליון בצבע טורקיז הקשור לגופה - אקט שבדיעבד פותח את שערי הגיהינום ומשחרר את השד. סיפור העקידה אף הוא משתחל פנימה, בין היתר באמצעות העובדה שהשד מזכיר בצורתו את האייל שאותו הקריב אברהם אבינו כתחליף ליצחק בנו.
לביקורות קולנוע נוספות:
במהלך הצפייה בסרט לא יכולתי שלא לחשוב על הפרולוג המבריק של "יהודי טוב", סרטם של האחים כהן מ-2009, שבו מגיע שד אל ביתם של זוג יהודים בעיירה במאה ה-19. באפיזודה הקצרה הזו הייתה יותר שנינות ותחכום ממה שיש לסרט כמו "הקורבן" להציע. בין היתר, משום שסרטו של אוליבר פארק הבריטי (זהו סרטו הראשון באורך מלא) אינו מייצר באמת אימה שנובעת מתוך העולם החרדי, מתוך כבוד לעולם הזה ומתוך הבנה של מיתוסים יהודיים כמו העקידה והדיבוק. מתברר, אגב, שהדיבוק עושה בימים אלה קאמבק דווקא בקולנוע ההודי. סרט בשם "דיבוק" הופק בהודו בשנת 2021, והוא עצמו רימייק של סרט הודי אחר, "עזרא", מ-2017, שעלילתו מתרחשת בקרב הקהילה היהודית בקוצ'ין. לא צפיתי בהם, אבל נדמה שאפשר כבר להצביע על גל סרטי "אימה יהודית" בקולנוע, ודאי אם מצרפים סרטים כמו "הגולם" (2019) של האחים יואב ודורון פז ו-Demon מ-2015 בכיכובו של איתי טיראן ובבימויו של מרצין ורונה הפולני שהוא גרסה עדכנית של הדיבוק.
דווקא משום כך, מאכזב שפארק וצמד התסריטאים שלו, האנק הופמן וג'ונתן יונגר, אינם מצליחים לחשוב על משהו שהוא מעבר לאפקטים ממוחשבים דלים והצגה פולקלוריסטית של הסביבה היהודית-חרדית. הטריטוריה שבתוכה פועל "הקורבן" יכולה הייתה להציע מתחים בין דת וחילוניות, יהדות ונצרות, סביבה סגורה - הסרט מתרחש בעיקר בתוך חללים שנדמים כאילו הם במאה ה-19 - מול העולם הסובב, וכמובן טקסטים דתיים וקבליים. אבל כל אלה אינם אלא טפט, רקע. העיקר הוא אוסף של קלישאות אימה שבחלקו האחרון של הסרט תוקפות, בעיקר, את אותה גויה בריטית צעירה שכמו העזה לחצות את סף דלתה של המשפחה החרדית. האב אמנם מקבל אותה בחיבוק חם, אבל קבלת הפנים הזו מזכירה את חיוכו של הערפד היהודי בסרטו של רומן פולנסקי, "סלח לי, אבל אתה נושך את צווארי" (1967) שאומר לנערה הבתולית השולפת מולו צלב: "את מתעסקת עם הערפד הלא נכון".
