האם סוף גרוע במיוחד יכול להרוס סרט לא רע? במקרה הזה, בהחלט כן

איך מעריכים סרט שמחזיק עניין לאורך רוב הדרך אבל הסוף שלו ממש דפוק? האם הסוף מבטל את חוויית הצפייה שקדמה לו? לצופים שונים עשויות תשובות שונות לשאלה, אבל זו שלי היא "כן" רועם. מאז ש"החוש השישי" – הלהיט הקופתי על הילד שרואה אנשים מתים – פרסם את שמו, סרטיו של מ. נייט שאמלאן נודעו בסיומיהם המפתיעים. אלא שאחרי כמה סרטי אימה שכאלה נוצרה תחושה שהמחויבות לסוף מפתיע מכשילה אותו. במקרה של "דפיקה בדלת" הקטע המפתיע מגיע כבר בהתחלה, ואם יש הפתעה בסיום הרי היא שנקודת המוצא הטיפשית מתממשת. לכן הסוף מייצר תחושה שעבדו עלינו, ולא במובן החיובי אלא במובן של סוכן נסיעות שמכר לנו עסקת חבילה גרועה.

בניגוד למנהגו של שאמלאן להמציא את התסריטים שלו לבדו, בדומה לסרטו הקודם "זמן", "דפיקה בדלת" מבוסס על טקסט פרי עטו של מישהו אחר. ספרו של פול טרמבליי אפילו זכה בתהילה מסוימת, אבל כדי להפוך אותו לשלו שאמלאן שינה את סופו באופן שמייצר מיני בעיות המתבטאות גם בנרטיב וגם במסרים. השינוי המדובר מעלה את השאלה האם "דפיקה בדלת" – שעד הפיתול העלילתי האחרון חשבנו שהוא סרט אימה מיינסטרימי גאה – הוא בעצם הומופובי. אבל האמת היא שלא זו היתה השאלה שהטרידה אותי תוך כדי הצפייה. תגובתי המיידית היתה יותר מזן "בשביל זה הובלת אותי עד לכאן? אילו ידעתי מהתחלה לא הייתי טורחת".

זה מתחיל יפה. ילדה מתוקה עם חזות אסיאתית מלקטת חגבים בחורשה. לפתע מופיע גבר גדל מידות שנראה כמו דייב בטיסטה המקועקע מ"שומרי הגלקסיה" ו"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", רק שהוא לובש חולצה עם כפתורים ועונד משקפיי ראיה. הגבר המסתורי כורע לצידה, שואל אותה על הוריה ומוסיף חגב לאוסף שלה. המפגש הידידותי אך גם מבהיל מעלה בזיכרון את הסצנה העצובה מ"פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל (1931), שבה היצור משחק עם ילדה שמלקטת פרחים ליד אגם, ואז משליך אותה למים מתוך שעשוע, והיא טובעת. שלא כמו היצור האילם, לאונרד מציג את עצמו במילים יפות, ומבקש מהילדה שתגיד לאבא אריק ולאבא אנדרו שעוד רגע הוא ועוד שלושה אנשים ידפקו על דלת הבקתה שלהם. הוא מתריע שמוטב שיפתחו את הדלת, כי הם ייכנסו כך או כך.

אריק (ג'ונתן גרוף מ"Looking" ו"מיינד האנטר") ואנדרו (בן אולדרידג' מ"הדרך לקנדלפורד" ו"פניוורת'") הם זוג אוהב שיצאו עם בתם המאומצת לנופש בבקתה. הם לגמרי לא מוכנים לביקור המוזר (אנדרו השאיר את האקדח שלו במכונית). כשארבעת הפולשים, החמושים בכלי נשק מאולתרים (רפרנס לסצנה אחרת ב"פרנקנשטיין"), מצליחים לחדור לבקתה, הם מציגים את עצמם כאנשים רגילים – מורה, אחות, טבחית, הג'ינג'י מ"הארי פוטר" (רופרט גרינט) – רק שהם מאמינים שסוף העולם מתדפק על הדלת. לטענתם הדרך היחידה לעצור את האפוקליפסה היא ששלושת בני המשפחה יסכימו ביניהם להקריב אחד מהם.

כמו שנחשף בטריילר, לאונרד אומר שמשפחות לכל אורך ההיסטוריה נדרשו להתמודד עם האתגר הזה. נראה שעד כה כולן בחרו להקריב מישהו, כי העולם עדיין מסתובב על צירו. איזכור המשפחות הקודמות רוצה לומר לנו שזה שהפעם מדובר במשפחה להט"בית זה מקרי לגמרי, ולא הנושא של הסרט. אבל זיכרונות מעברם של אריק ואנדרו – הורים שלא מקבלים את הזוגיות שלהם, התקפה הומופובית בפאב, אימוץ התינוקת הסינית שנתפסת כסוג ב' בשל שפתה השסועה – מספרים לנו שזה בכל זאת גם סיפור להט"בי.

הדמויות הסימפטיות היחידות פה מעבירות את רוב הסרט כשהן קשורות. "דפיקה בדלת"

פרט לפלשבקים, הסיפור כולו מתרחש בבקתה וסביבותיה. רוב הזמן בני הזוג הנאהבים והנעימים קשורים לכיסאות, והאורחים הלא רצויים מפעילים עליהם לחץ לא מתון לקבל את אחריותם על גורלו של העולם. הסצנות האלה מבוימות היטב, בונות אווירה מלחיצה ומייצרות דאגה לשלומם של הגיבורים, ובטיסטה מוכיח שמעבר לטיימינג הקומי שגילה בסרטיו הקודמים הוא גם שחקן דרמטי בעל יכולת. אבל מה לעשות שנקודת המוצא כל כך מופרכת, אפילו בשביל אלגוריה דתית על הקרבה עצמית, שככל שהסרט הולך ומתקרב אל שעת ההכרעה, הוא מאבד אחיזה. וזה מדרדר גם את איכות הדיאלוגים והמשחק עד לנקודת השפל שבה גרוף נדרש לשאת מונולוג מגוחך על ארבעת פרשי האפוקליפסה, וזה נשמע כמו אודישן גרוע של בחור חסר ניסיון המנסה להתקבל להפקה קהילתית של מחזה נוצרי.

לפני שבועיים הפרק השלישי בסדרה "האחרונים מבינינו" התקבל בקול תשואות בתארו סיפור אהבה יפה ועצוב בין שני גברים בעולם פוסט-אפוקליפטי. המקרה של "דפיקה בדלת", כאמור, פחות ברור. מעצם כך שהוא פונה אל קהל אוהדי האימה, הסרט כבר הכניס יותר כסף מ"אין גברים כאלה", ששווק כסרט להט"בי. יש כאלה שחושבים שזה אחלה שסרט ז'אנר שכזה מובל על ידי זוג הומואים נחמדים, מה גם ששני כוכביו האטרקטיביים מזדהים כהומואים. אך יש החוששים שהמסר שרבים קולטים ממנו הוא דווקא זה שניסחו מבקרי קולנוע בעיתונים נוצריים, שטענו שסוף העולם המתואר בסרט "זה מה שיכול לקרות כאשר יחידות משפחתיות מסורתיות ננטשות לטובת סידורים אלטרנטיביים". כך או כך, בין אם אתם נוטים להיות בעד שאמלאן או נגדו, המערכה האחרונה ממוטטת את הסרט עד כדי כך שהיא מייתרת אותו.

2.5 כוכבים. Knock at the Cabin בימוי: מ. נייט שאמלאן. עם דייב בטיסטה, ג'ונתן גרוף, בן אולדרידג', רופרט גרינט, ניקי אמוקה-בירד. ארה"ב 2023, 100 דק'