אמט טיל (ג'אלין הול) היה נער שחור בן 14 משיקגו, שב-1955 נסע לבקר את קרוביו במיסיסיפי, בלב הדרום הגזעני בארה"ב והמערכת המפרידה חוקית, ולא רק חוקית, בין שחורים ולבנים. שם, בעקבות טענה של אשה לבנה בשם קרולין ברייאנט כי תקף אותה, נלכד בידי בעלה של בריאנט, אחיו למחצה ואדם נוסף, עונה עינויים מחרידים ונרצח. אמו, מאמי טיל (דניאלה דדוויילר) המזועזעת מרצח בנה יחידה, יוצאת למאבק למען הצדק.
זו פחות או יותר כל העלילה של 'סיפורו של אמט טיל', המבוסס על סיפור אמיתי מאוד ומוכר מאוד בארה"ב. את הפירוט הנרחב יותר תוכלו לקרוא בויקיפדיה (רצוי האנגלית), וזו גם הבעיה הגדולה של הסרט: קשה להבין למה לראות אותו במקום לקרוא ויקיפדיה.
סרט על מקרה כמו רצח טיל, שעורר זעזוע כבד בארה"ב (בין היתר בגלל החלטתה של אימו לערוך את ההלוויה בארון פתוח, ולתת לכל הצופים ולכל קוראי העיתונות לראות את גופתו במצבה הנורא) והיה סמל לאפליה ולדיכוי של שחורים בארה"ב בתקופה ההיא, הוא סרט 'חשוב'. הוא עוד יותר כזה מפני שרק ב-2020 סוף סוף הפכה ארה"ב את הלינץ' לעברה פדרלית – לא ניכנס לדקדוקי עניות, אבל זה צעד שיש לו משמעויות נרחבות, או היו לו הרבה יותר לו הייתה ארה"ב עושה את זה לפני שישים ומשהו שנה ולא עכשיו – והחוק נקרא על שמו של אמט טיל. אבל 'חשוב' זה לא בהכרח 'מעניין', והבעיה של הסרט היא שהוא אחוז יותר מדי חרדת קודש כלפי הסיפור, עד שהוא לא שם לב שהוא מספר כמה סיפורים שונים ולא מחליט מה המוקד שלהם.
ארבעים הדקות הראשונות הן הסיפור של אמט טיל וקצת של אמא שלו המתגעגעת; אחרי זה הסיפור הוא המאבק שלה, אבל קצת גם המאבק של 'האגודה הלאומית לקידום האנשים הצבעוניים', ארגון זכויות השחורים הגדול והוותיק, שרוצה לגייס את הסיפור של אמט טיל כדי למשוך תשומת לב למצב השחורים ולהפוך את המשפט של רוצחיו לאירוע לאומי; וגם של העיירה מאונד באיו, עיירה שחורה בלב מיסיסיפי שהצליחה איכשהו לשגשג בלב הדרום (עד שהחלה לדעוך לאחר ביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים), וגם של כמה פעילי זכויות השחורים שהיו מעורבים במאבק. וכל אחד מהם בא, מקבל את הפוקוס שלו, ונעלם. רצח אמט טיל והמשפט הם כל הזמן ברקע אבל הסרט נוטה לקפוץ לאנקדוטות והערות אגב גם כשהוא צריך להתמקד בסיפור המרכזי.
וזה חבל, כי יש בסרט לפחות שני דברים מצויינים. האחד מהם הוא הצילום, בפרט בסצנות בהן המצלמה עוברת דרך חדרים, ומשתמשת במעבר הזה כדי להיכנס במיסיסיפי ולצאת בשיקגו או להיפך, או כדי להעביר אווירה. השני, והחשוב יותר, הוא המשחק של דניאלה דדוויילר, שמשחקת את אמו של אמט טיל. והיא נותנת הופעת אוסקר. למעט סצנה אחת מלודרמטית מדי, דדוויילר משכנעת מאוד: גם כשהיא מאופקת, גם כשהיא מתפרצת, כשהיא שמחה, כשהיא עצובה – היא מושכת את הסרט למעלה ומשפרת את מה שבלעדיה היה כמעט לא יותר מערך ויקיפדיה ארוך במיוחד.
אבל הבעיה היא שלמרות מאמציה, התסריט לא מתרומם והסרט נותר בדרך-כלל בתור תיאור הרצח, והמשפט, וכל הקבוצות השחורות שהיו קשורות למאבק. וזה בהחלט לא מספיק. הדיוק ההיסטורי הוא בסדר, סך הכל. תראו את הסרט, תדעו את הסיפור. יש כמה פרטים לא מדויקים והמצאות, חלק לצורך דרמטי, חלק לא ברור למה, אבל הסך הכל בסדר. אבל בשביל להכיר את הסיפור יש, כאמור, ויקיפדיה. בשביל לשבת שעתיים בקולנוע צריך עוד משהו חוץ מויקיפדיה, שחקנית מצוינת אחת וצילום נהדר של מעבר בין חדרים.
לא, לא, לא, אתה פשוט שופט את הסרט בצורה לא נכונה
הסרט לא צריך להיות טוב. הוא לא צריך להיות מעניין או לנסות לשים איזה משהו מקורי, מושך על השולחן. אנחנו חיים ב-2023 ומדובר בסרט תוצרת הוליווד. אנחנו לא בוחנים יותר סרטים על בסיס הקטגוריה המיושנת, הרדודה של האם זה מספר סיפור מעניין בצורה מוצלחת או לא. הגיע הזמן שתתעדכן בפרדיגמה החדשה: ככל שהלבנים בסרט הם יותר מרושעים, איוולים ועלובים – וככל שהאנשים השחורים יפהפיים, חכמים ובעלי מסורת נעלה ומעוררת השראה; כך הסרט טוב יותר.
זה לא תיאור של אף אחד מהמועמדים לסרט הטוב ביותר כרגע.
באף אחד מהם למיטב ידיעתי אין אפילו דמויות ראשיות שחורות, אבל אל תתן לעובדות להפריע לך.
מצד שני, זה תיאור של הסרט המוביל לפרס השיר.
ומה שמוזר, זה שזה נכון לשניים מהם, שזה לא הרבה, אבל מוזר שזה קרה פעמיים השנה.
אני לא חושב ששלומי אי פעם נתן לעובדות להפריע לו
(לפחות בכל מה שנוגע לתגובות שלו באתר הזה)
הפוך, הפוך
פעם היה מותר למלא סרטים באלימות של גברים לבנים מרושעים.
היה מותר גם לדחוף מיעוטים ונשים למשבצות סטריאוטיפיות בלי צורך עלילתי.
מאז שהתחילו להנכיח מיעוטים ונשים, אסור כבר מה שהיה מותר פעם.
היום צריך ללכת על קצות האצבעות עם הגברים הלבנים: יש להתייחס לכל אפיון של דמות שהיא חלילה לא אחת מהם כאל תחרות מולם. צריך משנה זהירות בכל מה שיתפרש כמסר נגדם או כהמעטה בערכם. וכמובן, חובה לשריין להם נציגים בצד של הטובים.
אני חושב שכל העניין הזה בוטא במיטבו בסוף שנות התשעים, תחילת שנות האלפיים. היה אקוויליבריום מושלם בו מיעוטים לא הופלו לרעה או הוצגו בתבניות סטריאוטיפיות מוגזמות – אבל ללא הסגנון המלאכותי והמגוחך כפי שאנו חוזים היום לנגד עינינו ומרוקן מן הסיפורים כל סוג של אותנטיות נקייה. וצריך להיות מתכחש רציני, כדי לטעון שמדובר בתזוזה שווה של המאזניים. מתכחש רציני כמעט כמו אלו אשר התרעמו בשנים הקדומות על שיתופם של מיעוטים. אלו האנשים שאתם עכשיו, הלכה למעשה.
פשוט מדהים שאתה מדבר על נשים כאילו היותן משתתפות או כוכבות זו איזו בשורה של העשור האחרון. באמת מדהים. זה מראה בדיוק עד כמה גדולה ועמוקה האשליה שאנשים כמוך טבועים בתוכה. זה לא שאינכם מכירים בעובדות, התודעה שלכם פשוט חולפת מבעדה חלק לעבר הקונספציות הנוחות שהיא כבר אספה לעצמה.
שיווי המשקל המושלם
הושג עם מתן זכויות אדם לכל איש ואישה.
נתנו לאיכרים האלה אצבע, והם רצו את כל היד!
עכשיו זכויות אזרח מלאכותיות ומגוחכות שובות את ההמון הנבער בקונספציות נוחות.