"ג'ון וויק 4" הוא תירוץ לסצינות אקשן גרנדיוזיות – וזה מספיק לו

"כמה מתאים לאיטלקי! מביא סכין לקרב יריות" אמר שון קונרי למסתנן שניסה להרוג אותו ב"הבלתי משוחדים" (1987) שזיכה אותו באוסקר. לפי "ג'ון וויק 4" אבד הכלח על החידוד הזה. המתנקש המלנכולי ורעיו הספורים מביאים סכינים, חרבות, נונצ'קו וחיצים וקשתות לקרבות ירי עם המוני המונים של מתנקשים שמנסים לחסל אותם, ובעיקר אותו, והוא מסתדר יופי. בעקרון הסרט הוא רצף של סצנות ארוכות שבהן ג'ון וויק מפעיל מגוון כלי נשק באתרים מרהיבים ברחבי העולם, שביניהן מחברת עלילה מינימלית, ומתברר שבשביל המוני אנשים זה מספיק. בסוף השבוע הראשון שלו על המסכים, "ג'ון וויק 4" רשם את הפתיחה הגדולה ביותר לסרט בסדרה, והכניס יותר כסף משהוא עלה.

כמו בפרק הקודם, ג'ון עדיין מנודה ועדיין במנוסה, והמחיר שמונח על ראשו הולך וגדל לאורך כמעט שלוש שעות (כולל כותרות סיום, אבל יש סצנה טובה אחרי הכותרות). בתחילת הסרט הוא מגיע למרוקו במחי ניסוח מחווה קולנועית לרגע מפורסם ב"לורנס איש ערב" מ-1962 (חיתוך מכיבוי של גפרור בוער לזריחה במדבר). אלא שבניגוד ללורנס, ג'ון לובש את החליפה השחורה שלו גם כשהוא רוכב על סוס (שחור) במדבר, ויורה בגברים אנונימיים שרוכבים אף הם על סוסים. הוא הגיע לשם כדי לבקש את שחרורו מראש השולחן (אם ראיתם את הסרטים הקודמים אתם יודעים במה מדובר). השייח אומר לו שהוא לא יכול לעשות את זה בשבילו, ומייד אחרי כן ג'ון זוכה באויב חדש – המרקיז וינסנט דה גארמונט (ביל סקארסגארד). מי שהיה חבר בהנהלה של אגודת הסתרים של המתנקשים מונה להיות דיקטטור אדיר כוח שהכל נעשה כדברו. המרקיז מפוצץ את מלון קונטיננטל במנהטן כעונש על כך שמנהלו ווינסטון (איאן מקשיין הוותיק והטוב) לא הצליח להרוג את ג'ון בסרט הקודם, ושולח אינספור מתנקשים בעקבות ג'ון שנע ונד בין אוסקה, לברלין ופריז, שם יככבו האייפל, שער הניצחון והמדרגות המובילות לכנסיית סקרה קר בסצנות האקשן הגדולות.

סרטי ג'ון וויק, כולם בבימויו של מתאם הפעלולים צ'אד סטהלסקי, מוגדרים בוויקיפדיה כ"מותחני אקשן נאו-נוארים". ב"נואריות" הכוונה היא לכך שהם מצולמים באפלולית ושג'ון תמיד לובש חליפה מחויטת וחסינת כדורים "ממיטב האופנה הבליסטית", כדברי איש אמונו מלך הבאוורי (לורנס פישברן). כמו בפילם נוארים הקלאסיים משנות הארבעים יש כאן הרבה סטייל חזותי ותחושה של העולם כמלכודת, אבל בניגוד להם אין מהות. יש בעיקר עיצוב שופע ומרהיב של העולם המקביל שבו מתרחש הסרט, וכאמור המון אקשן, שהוא פחות בלטי מזה שבסרטי קונג פו גם אם לא יותר ריאליסטי. ב"עולם מקביל" הכוונה היא לא רק לרשת המלונות שבהם המתנקשים נדרשים להפקיד את נשקם בכניסה, אלא גם לאתרי הצילום האמיתיים לכאורה, שאינם נראים כמו שאנחנו מכירים אותם. מתי לאחרונה ראיתם את הטרוקדרו והסקרה קר בלי תיירים?

קיאנו ריבס עדיין נשמע כמו תלמיד כבד לשון שמתקשה לומר את הרפליקות המועטות שלו כמו שהורה לו המורה למשחק, אבל איכשהו הדמות הבודדה בגילומו – שבסרט אחר סרט אנחנו מגלים שיש לו חברים נאמנים מפעם – זכתה במעמד אייקוני (כל פעם מחדש זה מפתיע להיזכר שהיא לא נולדה בין דפי רומן גרפי). יש לציין שלפחות התספורת שלו קצת משופרת ביחס לסרטים הקודמים. כרגיל, הוא מוקף בשחקנים טובים ממנו. ביל סקארסגארד (אחיו הצעיר של אלכסנדר) מגלם את המרקיז אדיר הכוח כילד מגודל ונרקיסיסטי, וצמד כוכבי האקשן האסייתים – דוני יין ההונג קונגי בתפקיד מתנקש עיוור והירויוקי סנאדה היפני כבעל מלון באוסקה – מביאים סטייל. יש גם כלבה מגניבה, הפעם לא בת לווייתו של ג'ון אלא של מתנקש המכונה "אף אחד" (שמייר אנדרסון), שנחמד לראותה מכוונת הישר לביצים של שלל מתנקשים חסרי פנים.

האקשן מזכיר לפעמים משחקי מחשב, אבל הוא גרנדיוזי, מופרז (לפי אחת ההערכות המוקדמות מספר הגוויות בסרט מגיע ל-140) ומבוים היטב. אף שהעלילה, כאמור, משמשת רק כקולב לסצנות האקשן, העימות הסופי בין ג'ון לאויבו הראשי בכל זאת כתוב טוב יותר משאר הסרט. הוא מוביל לדימוי של ג'ון על מדרגות הכנסייה שמעלה בזיכרון את הסיום של סרט הגנגסטרים הקלאסי "שנות העשרים הסוערות" מ-1939 בכיכובו של ג'יימס קגני הגדול. וכך "ג'ון וויק 4" ארוז בין שתי מחוות לסרטים טובים ממנו, שלצד דימויים זכורים יש בהם גם דרמה פוליטית ואנושית מרתקת – וזה מה שחסר בסדרת הסרטים המצליחה וחסרת הנשמה הזאת.

3.5 כוכבים. John Wick: Chapter 4 בימוי: צ'אד סטהלסקי. עם קיאנו ריבס, איאן מקשיין, דוני יין, ביל סקארסגארד. ארה"ב 2023, 169 דק'