לפני שנתיים יצא בעברית "פליישמן בצרות" ("Fleishman Is in Trouble"), ספרה של טאפי ברודסר-אקנר שהפך מיידית לרב מכר ולתופעה תרבותית, מהסוג שברור שלא תהיה לו ברירה אלא להגיע לטלוויזיה. והנה הוא עולה אצלנו בדיסני+ (לאחר שעלה בהולו ברחבי העולם לפני מספר חודשים) והוא יכול להפוך, די בקלות, לבינג' הבא שלכם.
פליישמן הוא טובי פליישמן, רופא ניו יורקי שעדיין לא התאושש מגירושיו מאשתו, רייצ'ל, קרייריסטית שאפתנית שהרוויחה הרבה יותר ממנו ותמיד התאכזבה מכך שלא שאף רחוק יותר. פליישמן, למרות כאב הגירושים, כבר מתחיל ליהנות מהיתרונות של להיות גבר פנוי בן 40 שנראה סביר. מה היתרונות האלו? נשים. המון נשים. אפליקציות ההיכרויות שסביבו שוקקות חיים והוא מגלה שמי שבצעירותו היה חנון יהודי לא נחשק, הופך בגיל 40 לסחורה לוהטת. או במילים אחרות, טובי מז*** בערימות.
הבעיה - יום אחד גרושתו המרשעת, שאנחנו פוגשים דרך פלאשבקים לא מחמיאים, משאירה אצלו את שני הילדים, נוסעת לריטריט יוגה ולא חוזרת. איש לא יודע איפה היא. כמו בספר, רייצ'ל הגרושה נבנית כסוג של מפלצת רק כדי להפוך לנו את הכל על הראש בחלק השני של העונה באופן מתוחכם ויפה, לתת לנו זווית שונה של הסיפור שבסופה נחבב את שני הפליישמנים, ונבין שכל אחד מהם הוא הפליישמן שבצרות.
לתפקיד טובי פליישמן נכנס ג'סי אייזנברג, ליהוק מעולה כי הוא באמת היה חנון צלופחי כבחור צעיר ואיכשהו בבגרותו תפס חתיכות. רייצ'ל היא קלייר דיינס, לחוצה ורועדת כהרגלה, בעוד תפקיד שמזכיר כמה היא שחקנית מעולה. את חברו של פליישמן מגלם אדם ברודי, הלא הוא סת' כהן מ"האו. סי.", שחקן שהעולם פספס. את הרשימה המהממת הזאת סוגרת ליזי קפלן, כחברת נעורים של פליישמן שגם משמשת כוויס אובר של הסדרה, שבאמצעותו היא לא מספרת רק על פליישמן אלא גם על עצמה, ועל חלומות ועל החמצות וכל הדבר הזה שמעסיק ועוד יעסיק את כל מי שמגיע לגיל 40.
הוויס אובר מוצלח ונדמה שנלקח ישירות מהספר, יש בו משפטים חכמים כמו "בימים אלו הוא אמר את שמה רק בסופם של משפטים" - שתיאר את יחסיהם העכורים של טובי ורייצ'ל באופן מדויק, כי הרי אין יותר פאסיב אגרסיבי מאשר לומר את שמו של מישהו בסיום כל משפט. או השכנים והמכרים שמתעניינים בגירושיהם, אבל בעצם שואלים על עצמם. הבחירה בקריינות נכונה כי היא מאפשרת לסדרה לשמור על השנינות הזדונית של הספר, שמעלתו הגדולה היא באמת הכתיבה המופלאה. מצד שני - עבור כל מי שקרא את הספר, זה גורם להכל להרגיש מוכר מדי, כאילו כבר ראינו את הסדרה הזאת פעם.
יש בטובי פליישמן משהו מאוד יהודי, מעין נוירוטיות וודי אלנית מתוחכמת. בעברו יש אפילו ביקור בישראל, כולל פלאשבק ניינטיזי מצחיק מאוד בפרק השני שנפתח עם שיר של יזהר אשדות. טאפי ברודסר-אקנר, מחברת הספר, עשתה קריירה מכובדת ככתבת מגזין של הניו יורק טיימס והספר הוא באמת מהסוג שקוראי הניו יורק טיימס אוהבים, וגם עוסק בהם: ניו יורקים אמידים, בורגנים, משכילים וממושברים. הסדרה שומרת על הווייב הזה, כולל דיאלוגים מרירים ומהירים שאחת הביקורות על הסדרה ציינה, בצדק, שהם קצת ארון סורקיניים באופן שלא בהכרח מרגיש אמין מחוץ לסט של סדרות מקום עבודה. תוסיפו לזה את המשחק האינטנסיבי תמיד של קלייר דיינס, ואת הנוירוזה הג'סי אייזנברגית, ותתכוננו לסדרה לא בלתי חרדתית.
וטובה, כן? יש בה הרבה חוכמות ואמיתות על גירושים, על גיל ארבעים, על אנשים ועל הורות. היא סוחפת ומוצלחת גם אם קרה ושכלתנית, לעיתים על חשבון רגש. לא באמת תדאגו לשלומן של רוב הדמויות. היא תגרום לכם לחשוב, לצחוק ולהנהן בהזדהות, אבל לא להתאהב. וחבל, כי זה מה שהיה הופך אותה מסדרה מצוינת, למעולה ממש.