"סופר מריו" הוא לא עוד משחק – הוא תופעה תרבותית. הוא נצרב לנו בתודעה אי אז בשנות השמונים ונשאר שם, לצד יצירות תרבותיות חשובות אחרות. לא מדובר משחק הווידאו הגדול מכולם, אבל השילוב של השפם, המבטא המגוחך והמנגינה המסונתזת הפכו אותו לסמל.
כנראה שיש סיבה לכך: מריו הוא גיבור ללא תואר וללא הדר. הוא ולואיג'י הם צמד אחים חביבים ומטופשים למראה שצריכים למלא משימות פשוטות: לנצח במרוץ קארטינג, לקפוץ על פטריות או על צבים מרושעים. גם כשהעולם של מריו, לואיג'י וחבריהם התרחב, הסיפור של מריו נותר פשוט ויציב, בלי איומים הרי גורל, בלי זומבים-נגועי-פטריות. האסקפיזם האולטימטיבי.
לכן דאגתי כש"האחים סופר מריו – הסרט" (הניסיון השני להעביר את המותג למסך הגדול, הפעם כסרט אנימציה ממוחשבת), נפתח בסצנה אפית, מרהיבה וגדולה מהחיים. הרי מריו לא אמור להיות כביר, הוא אמור להיות דבילי ופשוט. המשך הסרט הרגיע אותי, שכן הוא לא מספר סיפור רחב יריעה על הקרב של הטוב ברע, אלא על מריו ולואיג'י, שני שרברבים מברוקלין שפתחו עסק, מנסים לקדם אותו וגם לעורר גאווה בקרב הוריהם ושכניהם. כשהם רואים שהרובע האהוב שלהם מוצף כולו בעקבות תקלת אינסטלציה עירונית, הם מבינים שזאת ההזדמנות שלהם ולכן הם יורדים חיש מהר לביוב הניו-יורקי רק כדי לגלות שיש בו – איך לא – פורטל ליקום מקביל. מריו מוצא את עצמו בממלכת הפטריות הקסומה, עליה מולכת הנסיכה פיץ'. לואיג'י, לצערו, מגיע לחלק ידידותי פחות ואפל יותר. מריו יוצא להציל את אחיו הכלוא, ולמזלו המסע להצלת אחיו מסתדר בול עם התוכנית של הנסיכה פיץ' להציל את ממלכתה מידיו של באוזר הרשע, שמתכוון לשאת אותה לאישה ולהשתלט על נתיניה.
מי שקרא את התקציר הזה ודאי הבין, בין השורות, שמדובר בסרט שקהל היעד העיקרי שלו נמצא בטווח המתוק של גילאי 4 עד 12. אבל מה שיפה זה ש"האחים סופר מריו הסרט" לא מתנהג כאילו זו סיבה לחפף. המערכה הראשונה של הסרט מתרחשת בברוקלין של העולם האמיתי עם פערי מעמדות, פיצריות ותיקות וברזים דולפים, ובה כמה מהרגעים הכי טובים שראיתי בקולנוע עד כה השנה. בהתחלה הסרט הזה נראה כמו מה שהיה קורה אם מרטין סקורסזה היה מביים סרטי אנימציה לילדים, בלי כל ענייני המאפיה האלה. מריו ולואיג'י הם שני בנים למשפחה איטלקית-אמריקאית מהסוג שטוני סופרנו היה מרגיש בה בבית, כזאת שמגישים בה הרים של פסטה לארוחת ערב ומתנהלים בה בתודעת צווארון כחול ומבטא אמריקאי משעשע.
אבל גם בחלק הזה של הסרט, מריו ולואיג'י הם עדיין כוכבי הארקייד שהפכו לאגדה: הם קוראים "מאמא מיה!", מתהדרים בשפמים מפוארים, קופצים ומנתרים - וזה נפלא. לכן קצת התבאסתי כשהסרט עבר לממלכת הפטריות. מצד שני, לשם כך התכנסנו, וככל שהסרט מתקדם הוא הלך ומיקם את עצמו כאחד הסרטים הכיפיים ביותר של 2023. האנימציה מרהיבה, ההומור עובד והקצב זורם. בניגוד לסרטים רבים שמנסים להחיות מותגים ותיקים, "האחים סופר מריו הסרט" לא מתעקש לברבר במודעות עצמית מתחכמת. במקום, פשוט עושים פה כבוד לפירמה, שכן רוב סצנות האקשן ממוסגרות כמחוות ישירות למשחקי סופר-מריו. זה היה יכול להיראות כמו צפייה במישהו שמשחק משחק ווידאו אבל למעשה זה פשוט מאוד כיפי.
כל משחקון קלאסי של מריו מהווה עוד שלב במסעם של הגיבורים מריו ופיץ', האחד מנסה להציל את אחיו והשנייה את הממלכה שלה. חלקם מאבדים תנופה בשלב מסוים, אבל כשהם טובים הם נהדרים. החלק האהוב עלי היה הרגע בו מריו ופמלייתו עולים על מכונית הקארטינג. מעבר לעובדה ש"מריו קארט" זה המשחק הכי כיפי של המותג, זה גם רגע שבו הסרט ממש הרשה לעצמו להפוך לאירוע אקשן מהסוג שמקס הזועם היה גאה לקחת בו חלק. והיו בו גם קשתות בענן, שזה תמיד נחמד.
צוות המדבבים עושה עבודה טובה. אניה טיילור-ג'וי כמו נולדה לתרום את קולה לנסיכה פיץ', אותה תמיד בחרתי כשהייתי משחק (מי תעדיף להיות, אינסטלטור גוצי או נסיכה מהממת?). היא גיבורת אקשן מסוג "היפהפייה הלוחמת", שקצת מיצה את עצמו בערך באזור "משחקי הרעב", אבל בכל זאת היה כיף איתה. צ'רלי דיי הוא שחקן קומי נפלא ועושה עבודה יפהפייה עם לואיג'י, מה שקצת מצער בהתחשב בזמן המסך המועט שלו וג'ק בלאק בתפקיד באוזר המרושע אדיר כתמיד. אם כבר, הבעיה היא בכריס פראט, בתפקיד מריו עצמו.
כבר כמה עשורים שהוליווד הבינה שהשחקנים שנותנים קולם לדמויות המצוירות לא נמדדים רק בקול שלהם. לתדמית הציבורית ולתפקידים הקודמים שגילמו (גם כשחקנים בשר ודם) יש משמעות מכרעת – תשאלו את רובין וויליאמס, שהג'יני שלו מ"אלאדין". בעשור האחרון,כריס פראט כבר לא שחקן קומי מתוק, הוא גברתן מסוקס ועשוי ללא חת ואלו האנרגיות שמריו שלו מקבל, למרות שזו לא אמורה להיות הדמות. הוא לא הורס את הסרט, חלילה, אבל הוא גם לא משפר אותו במיוחד.
"האחים סופר מריו הסרט" הוא בסופו של יום עוד מוצר בפס הייצור ההוליוודי, עוד מרצ'נדייז של מותג קלאסי ובכל זאת, אם כבר להיות תוצר לוואי, אז רק ככה. מרגעיו הראשונים, הסרט הזה הוא כולו נוסטלגיה. גם עבור מי שגדלו על המשחקים, אבל לא רק עבורם: הסרט הזה מזכיר בעיקר את סרטי האנימציה הממוחשבת המיינסטרימיים של ראשית המילניום. לא יצירות המופת האינטנסיביות של פיקסאר, אלא הסרטים הקלילים יותר של דרימוורקס, כמו "קונג פו פנדה", "מדגסקר" ו"שרק". כמוהם, זהו סרט שלא מתיימר להמציא את הגלגל, אבל לוקח ברצינות משימה חשובה כמו בידור לילדים מהסוג שלא יתיש את ההורים שלהם.