עד היום לא זכינו לביוגרפיה בדיונית על מייקל ג'ורדן, מי שרבים מחשיבים כגדול שחקני הכדורסל. אומנם ראינו את הסדרה התיעודית הסוחפת "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון" (2020) שעסקה בעונת 1998-1997 של השיקגו בולס, אבל מבט כולל (ומשמעותי) על הקריירה שלו טרם נוצר - לא בתיעוד ובוודאי שלא בבדיון. אין ספק שיום אחד יהיה סרט כזה, וניתן להניח שג'ורדן יהיה מעוניין לשלוט בו ולגזור קופון נאה מהכנסותיו. "אייר" (Air), סרטו החדש של בן אפלק, מתמקד רק בלידתו של שיתוף הפעולה המסחרי החשוב ביותר של הקריירה שלו - לידת נעלי ה"אייר ג'ורדן" של נייקי.
החוזה מ-1984 שקישר בין מייקל ג'ורדן לנייקי, נחתם עוד לפני שהוא שיחק ולו משחק בודד ב-NBA. היה זה הימור כספי שסיכן את כל חטיבת נעלי הכדורסל של נייקי. הימור שנעשה כצעד של ייאוש בתקופה שבה החברה דשדשה הרחק מאחורי מובילות השוק קונברס ואדידס. מאז הכניסו הנעליים וקו המוצרים הנלווה עשרות מיליארדי דולרים לנייקי, והפכו למותג המזוהה ביותר בביגוד והנעלת ספורט. נייקי שולטת בענף, ומייקל ג'ורדן, שהונו העכשווי מוערך בכארבעה מיליארד דולר, מקבל כל שנה מנייקי תמלוגים גבוהים יותר מכל שכרו כשחקן לאורך כל הקריירה שלו. "אייר" עוסק במיתוס מקביל לגדולתו הספורטיבית של ג'ורדן: המיתוס הקפיטליסטי של איתור וביסוס מותג-על. בתור שכזה, הוא אמור לעורר בנו אמוציות מקבילות לאלו של סרט שעוסק בהישגיו של ספורטאי גדול.
לביקורות קולנוע נוספות:
"אייר" נעשה בברכתו של ג'ורדן, ולמעט הערות נקודתיות לגבי ליהוק האם וחשיבותו של אדם בשם ג'ורג ראוולינג בתהליך (עזר-המאמן של "הדרים טים" ששכנע את ג'ורדן לקיים את הפגישה עם נייקי), הוא לא נטל חלק בעשיית הסרט. ג'ורדן מתקיים ב"אייר" כנוכחות כמעט מופשטת. השחקן המגלם אותו מוצג מהגב בפעמים הנדירות שהוא כלל נמצא בפריים, והדמות שותקת באופן ביזארי למדי, גם בסיטואציות של משא ומתן שבהן כישוריו ורצונותיו הם נושאי השיחה. אפלק מנמק בחירה זו בכך שלא ניתן ללהק שחקן שיהווה תחליף הולם לפניו המוכרות של ג'ורדן, אבל בהחלט ניתן לחשוד שברכתו של ג'ורדן לא הייתה ניתנת לסרט אם היה נעשה שימוש בתחליף למקור.
3 צפייה בגלריה
מתוך: Air
מתוך: Air
מתוך "אייר"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
הבחירה לא להראות את פניו של "ג'ורדן", וכמעט לא להשתמש בקולו, מעניקה לסרט אלמנט יוצא דופן ומושך תשומת לב. בצד השולל ניתן לטעון שזהו אפקט מלאכותי, הקטנה של מעמדו ומשקלו של ג'ורדן בתהליך, ואפילו - אם נהיה ביקורתיים יותר - החפצה מבטלת של הכוכב למען מיתוס המיתוג. אפשרות אחרת היא לטעון שבחירה זו מקנה ל"ג'ורדן" אפיון של אובייקט כמעט מופשט של תשוקה תאגידית, ובכך מקיימת יחס כמעט פרוורטי לדמות. נדמה כי יש עוד כמה אלמנטים בסרט המעניקים למיתוס הקפיטליסטי ממד אירוני.
העלילה מתרחשת בעיקרה בחדרי הישיבות ובמסדרונות של חברת נייקי, בפגישות על קפה או במסעדה, בלשכה של פיל נייט (בן אפלק), המנכ"ל הצבעוני של נייקי. הדרמה, המלווה בטון קומי מורגש היטב, נובעת מהמהלכים האינטואיטיביים והמאוד לא מקובלים בדרך לחתימה על החוזה. הגיבור הוא גבר שמנמן בגיל העמידה בשם סאני ואקארו (מאט דיימון) שאיננו יודעים דבר על חייו הפרטיים. בתפקידו כמאתר טאלנטים בחטיבת נעלי הכדורסל של נייקי, הוא ממונה על איתור כישרונות מבטיחים והחתמתם על חוזה. במיתוס המיתוגי ואקארו ממלא את פונקציית ה"מאווריק", בעל הכישרון הפנומנלי, אך מי גם מי שיש לו אופי של מהמר שעשוי להפסיד הכול.
בנקודת המוצא של העלילה בוב שטראסר (ג'ייסון בייטמן), מנהל השיווק הסימפטי של החברה, אובד עצות. לנייקי יש תקציב מוגבל לחוזים המתוכננים עם שלושה שחקני כדורסל בעלי פוטנציאל. בעוד לקונברס יש חוזים עם ד"ר ג'יי, לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, כל מה שיאפשר הסכום המוקצב של 250 אלף דולר הוא החתמת שחקנים במקומות 6 ומטה בדירוג הדרפאט. הרוקי ג'ורדן הוא חלום רחוק עבורם, גם בגלל שהוא יהיה יקר מדי, וגם בגלל שנעלי הכדורסל של נייקי לא פופולריות כמו אלו של קונברס, ולא נחשבות למגניבות כמו אלו של אדידס.
מכשול נוסף בדרך לג'ורדן הוא סוכן הספורט שלו דיוויד פאלק (כריס מאסינה), המוצג כסוכן מהז'אנר ה"ארי פליישרי" (מ"הפמליה") - כריש נטול סנטימנטים וחברים עם פה ג'ורה. מבחינה עובדתית יש "רשומון" לגבי לא מעט פעולות ואמירות של דמויות שהיו מעורבות בשלבים שקדמו לחוזה עם נייקי. יש סיכוי לא מבוטל שדמותו של פאלק עוצבה במידה של הגזמה כ"אנטגוניסט" לחוזה בדרך שלא תאמה את תרומתו החיובית בפועל לתהליך. יתכן והדבר נעשה כדי לעצב באופן ברור יותר את הדיאלוג העיקרי אותו יצטרך לקיים ואקארו בדרך לג'ורדן.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אייר"
מתוך "אייר"
דייוויס בדרכה למועמדות נוספת לאוסקר. מתוך "אייר"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
בין כל הדמויות שואקארו צריך לשכנע ולתמרן, היעדים חשובים ביותר הם הוריו של ג'ורדן - ג'יימס (ג'וליוס טאנון) ובעיקר האם דולורס (ויולה דיוויס) שעל פיה יישק דבר (טאנון ודיוויס הם זוג נשוי גם בחיים האמיתיים). ואקארו יצטרך למצוא דרך לא מקובלת בכדי להגיע אליה, ולהשתמש ביכולותיו הרטוריות, שברגע מסוים בסרט מושוות לאלו של מרטין לות'ר קינג ג'וניור, כדי להשיג את היעד. גם לו "יש חלום" אותו הוא מבטא בכישרון רטורי, אז למה לא להשוות אותו לאחד הנאומים המפורסמים בהיסטוריה האמריקאית? ויולה דיוויס מקבלת רגעים מוצלחים, ובעיקר סצנה לקראת סוף הסרט, שעשויה להעניק לה מועמדות נוספת לאוסקר שחקנית המשנה.
"אייר" הוא תסריט הביכורים של אלכס קונוורי, וככזה הוא בהחלט מפגין ליטוש ראוי להערכה. הטון הקומי נסמך על האופן שבו הדיאלוגים כוללים אזכורים לדמויות וסיטואציות, כשהם נבחנים מהפרספקטיבה של הקהל בהווה. להומור של הסרט תורמים גם רגעים שבהם מופגנת האקסצנטריות של הדמויות. זה נכון בעיקר לדמותו של פיל נייט, שאפלק מעצב כמי שתופס עצמו כסוג של גורו הנע בין ביטחון עצמי מופרז לנוירוטיות. הטון הקומי מתאפשר גם בגלל שאנו צופים בסיטואציות לחוצות ללא כל מתח או חרדה. לא יהיה צופה שלא יידע שכל קושי בדרך לחוזה עתיד להיפתר, ולכן הלחץ ואי הוודאות של הדמויות מתפוגגים נוכח הוודאות שבה מחזיקים הצופים.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אייר"
מתוך "אייר"
יצליח במיוחד בקרב חובבי שנות ה-80. מתוך "אייר"
(צילום: באדיבות טוליפ אינטרטיימנט)
לצד ההנאות של הסרט יש לזקוף את וייב הרטרו המועצם. "אייר" נפתח במונטאז' של מוצרים, פרטי אופנה ודימויים מהקולנוע והטלוויזיה של התקופה. הסטינג והפרופס לא רק שייכים לתקופה, אלא מגיעים כמעט לדרגה של פטישיזם עיצובי-נוסטלגי. באופן משלים הסרט כולל פלייליסט של שירים ידועים ומוזיקה מסרטי התקופה שיזניקו את הצופים הוותיקים לזיכרונות טייפ הקסטות של שנות ה-80. לעיתים נדמה שהעלילה מתקדמת מסצנה לסצנה רק כתירוץ להכניס עוד אחד משירים אלו. למי שהתבגר בשנות ה-80 זה בוודאי יהיה בונוס.
רפרור האייטיז המוצלח ביותר לטעמי הוא המוזיקה המלווה את ההצגה הראשונה של מודל נעלי אייר ג'ורדן. אפלק משתמש במוזיקה הלקוחה מהפסטיש ההיצ'קוקי המבריק "תעתועי גוף" (1984) של בראיין דה פלמה. מוזיקת ה"תשוקה" המלווה אקט סטריפטיז ארוטי שבו מציץ גיבור הסרט מבעד למשקפת, מחובר כאן לרגע חשיפת הנעל האדומה שתנפץ כל שיא מכירות ידוע. ב"לילות בוגי" (1997) פול תומס אנדרסון השתמש בתעשיית הפורנו לדיון בעל ממד אירוני בדימויים של כוכבות קולנוע, משפחה והצלחה בתרבות האמריקאית. נדמה שאפלק, הרואה באנדרסון את גדול הבמאים החיים, מנסה להחדיר לסיפור האגדה התאגידי על "הנעל שיכלה", התבוננות שיש בה גם ממד אירוני הנובע מהמודעות עצמית לכך שבסופו של דבר "נעל היא נעל".