במרכז סרטו היפה של סם מנדז, "אימפריית האור" (Empire of Light) שעלה בסוף השבוע בדיסני+, מתנוסס בית קולנוע מהרשת הבריטית Empire שנמצא בעיר החוף מרגייט שבחבל קנט האנגלי. חזיתו עדיין שומרת על ימי ההוד שלו, אז נכללו בו גם אולם נשפים ובר. האולמות שנבנו מן הסתם בשנות ה-20 של המאה הקודמת מתהדרים בפרגוד ארגמני, קירות מקושטים, והמדרגות המובילות אליהם מכוסים במרבד עמוק ורך. מדובר בהיכל קולנוע של ממש, מקום של פולחן סרטים, לא סופרמרקט מהסוג שמציעים היום המולטיפלקסים הצעקניים. שלט "אין כניסה" אוסר על העלייה למפלס העליון של בית הקולנוע שכלל שני אולמות נוספים ובר רחב ידיים ובו פסנתר ורחבת ריקודים. עתה מקננות שם יונים, ואולי גם רוחות הרפאים של העבר המפואר.
אנו נמצאים עתה בראשית שנות ה-80. בית הקולנוע עדיין פועל. באולם האחד מוצג "האחים בלוז" הקלאסי ובאחר "כל הג'אז הזה", יצירת המופת המוזיקלית של בוב פוסי. הגיבורה האחת של הסרט היא הילרי (אוליביה קולמן המצוינת), שאחראית על תפעול בית הקולנוע. בהדרגה אנו למדים שהיא הייתה מאושפזת בעבר הלא רחוק במוסד פסיכיאטרי ושהיא נוטה לאלכוהוליזם. מעבר לכך לא ידוע לנו עליה דבר. הדמות המרכזית השנייה היא זו של סטיבן (מייקל וורד), צעיר שחור המבקש להתקבל ללימודי אדריכלות. סטיבן מתקבל לעבודה זמנית כסדרן בבית הקולנוע, ואחרי תקרית שבה הוא מעליב את אחד הלקוחות – כך נקראים באי בית הקולנוע, Customers – וננזף על ידי הילרי, נוצר ביניהם קשר ידידותי שמקבל גם תפנית רומנטית.
לביקורות סרטים נוספות:
אלה הם ימי ראשית שלטונה של מרגרט תאצ'ר. הכלכלה הבריטית נמצאת במשבר (זו, מן הסתם, הסיבה לכך ששניים מארבעת האולמות נסגרו), והגזענות מרימה את ראשה. באחת הסצנות העזות בסרט נערכת מחוץ לבית הקולנוע צעדה של גלוחי-ראש שתוקפים ומבצעים לינץ' בגבר שחור. זהו הרגע שבו אפילו הקולנוע אינו יכול לספק עוד את האסקפיזם המובנה בו. בסצנה יפה אחרת נערכת ב"אמפייר" הקרנת גאלה חגיגית של "מרכבות האש", סרטו זוכה האוסקר מ-1981 של יו הדסון שהלך לפני כמה שבועות לעולמו. הסרט הזה הפתיע כאשר גבר על האפוס המופתי של וורן בייטי "אדומים", ונחשב במידה רבה לסרט הבריטי שהחזיר את הצבע ללחייה החיוורות של תעשיית הסרטים המקומית שחוותה אז שפל.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אימפריית האור"
מתוך "אימפריית האור"
מתוך "אימפריית האור"
אגב אוסקר, "אימפריית האור" היה אמור להיות אחד המתמודדים המרכזיים בטקס שנערך השנה, אך זה לא קרה. הביקורות היו צוננות ברובן, ובסופו של דבר הוא קטף מועמדות אחת בלבד, על הצילום הנהדר (כרגיל) של רוג'ר דיקינס. הסרט כמעט ולא הופץ, וגם הקרנתו המסחרית בישראל (שנועדה לתחילת החודש שעבר) בוטלה. חבל, שכן יש משהו אירוני בצפייה בסרט שבמרכזו בית קולנוע כמו פעם בענקית סטרימינג כדיסני+ - וגם משום שסרטו של מנדס, שלראשונה גם כתב את התסריט, הוא דרמה יפהפייה ואנושית מאוד.
קל לפטור את הסרט כ"מכתב אהבה לקולנוע" – ביטוי שמשתמשים בו כאשר לא מוצאים משהו של ממש להגיד. מודה, אין לי מושג מה זה בדיוק "מכתב אהבה לקולנוע". סרט שבמרכזו בית קולנוע? קולנוע על קולנוע? סרט על מאחורי הקלעים של צילומי סרט? "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן הוא מכתב אהבה שכזה? "שמונה וחצי" של פליני? ומה עם "הפייבלמנים" של סטיבן ספילברג? במה הוא יותר "מכתב אהבה" מ"מפגשים מהסוג השלישי" או "שודדי התיבה האבודה"?
יש רגע יפה בסרט שבו מתברר לנו שהילרי מעולם לא צפתה בסרט. כמו שושבינה נצחית היא מקבלת את פני באי בית הקולנוע, אך לא נכנסת בעצמה אל מתחת לחופה. בכלל, העדינות והאנושיות מאפיינות את הסרט, ובפרט את בניית מערכת היחסים הבין-גזעית בו, שמנדס בתבונה אינו הופך אותה למוקד הדידקטי של סרטו. אם כבר יש משהו מיותר בסרט, הרי זו דמותו של מנהל בית הקולנוע (קולין פירת') שמנצל מינית את הילרי ובעיקר את מצבה המנטלי. נדמה שהסיפור הזה נועד בעיקר כדי להעניק רלוונטיות לסרט, ודרכו של מנדס לפתור אותו היא מאולצת למדי.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אימפריית האור"
מתוך "אימפריית האור"
מתוך "אימפריית האור"
בהדרגה הולך וצובר הסרט ממד אפל יותר, בעיקר כאשר מצבה הנפשי של הילרי מתדרדר (דמותה מבוססת על אמו של מנדס שהתמודדה עם מחלת נפש). הסרט כמו הופך את בית הקולנוע עצמו לעד להתרחשויות ההיסטוריות והאינטימיות שמתנהלים מחוץ ובין כתליו. כמה מהסצנות היפות ביותר בו מתרחשות במה שהוא עתה האגף הסגור של הבניין, שבו נפגשים הילרי וסטיבן (שאף משקם את כנפה הפצועה של אחת היונים באמצעות גרב). איני זוכר מתי בפעם האחרונה צפיתי בסצנות כאלה המתרחשות בבית קולנוע הרוס למחצה, אבל קשה להפריז במידת החן והקסם שיש בהן.
כמו "הפייבלמנים", גם הסרט הזה הוא תוצר מובהק של עידן הפוסט-קורונה. זה שהרס את הקולנוע כפי שהכרנו אותו, ומביא יוצרים דוגמת ספילברג ומנדס להתרפק על התקופה שקדמה לימי המולטיפלקסים. זוהי הסיבה שמנדס משוטט בין חללי ההיכל – הסרט צולם ב"דרימלנד מרגייט" הסגור ששופץ והוקם לתחיה לצרכי ההפקה – הכוללים גם את תאי ההקרנה וחדרי הסדרנים. המקרין הקשיש (טובי ג'ונס המצוין) מסביר לסטיבן את "תופעת פאי" שעליה מבוססת האשליה הקולנועית, מדגים בפניו את עבודת המקרנה כאילו מדובר היה בתשמיש קדושה, ולקראת סופו של הסרט מעניק להילרי רגע מתוק וקסום של חסד קולנועי אמיתי. אני מעדיף את "אימפריית האור" על "צורת המים" זוכה האוסקר של גיירמו דל טורו, על האופן הילדותי שבו הוא התייחס לפנטזיה של בית הקולנוע.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אימפריית האור"
מתוך "אימפריית האור"
מתוך "אימפריית האור"
אין זה סרט נוסטלגי או מלנכולי. הוא לא עוסק בגדולתו של בית הקולנוע מפעם – אחרי הכל, הוא לא מתרחש בימי הזוהר של "אמפייר" – או בסרטי העבר מול סרטי ההווה. אם כי, משעשע לצפות בקליפ מתוך סרטם המשותף של ג'ין וויילדר וריצ'רד פריור, "שגעון על תנאי" מ-1980, אולי כהתייחסות לקשר הבין-גזעי שנרקם בסרטו של מנדס. זהו, בראש ובראשונה, סרט על קשר בין שני אנשים, בני דורות שונים, בודדים כל אחד בדרכו, ששעריו של היכל הקולנוע מפגישים ביניהם. סרט אינטליגנטי, נוגע ללב, מצויד בפסקול נוגה ויפהפה (של טרנט רזנור ואטיקוס רוס), ומשוחק להפליא. זהו לא מכתב אהבה וגם לא קינה על מות הקולנוע. זהו סרט על בני אדם.