הסרט שמצליח להפוך תחרות בין שני תאגידים לסיפור שווה לראות

ב-2008 פרץ המשבר הכלכלי העולמי כתוצאה מהשתוללות חסרת מעצורים של השוק החופשי. בשנים הבאות החלו לצאת למסכים סרטים כמו "גדולים מכדי להיכשל" (2011) ו"מכונת הכסף" (2015) שהציעו בחינה ביקורתית של אותה השתוללות ותוצאותיה. חלפו עוד כמה שנים, ומשבר נוסף שחוללה הקורונה, ונראה שבהוליווד החליטו שהגיע הזמן להזכיר לאמריקה את נפלאות הקפיטליזם והשוק החופשי. זה לפחות הרושם שמתקבל מצמד הסרטים "טטריס" ו"אייר" שהושקו בהפרש של ימים ספורים זה מזה. שניהם מגוללים מעין ביוגרפיות של מותגים מצליחים, מה שמזמין הגדרה של סב-ז'אנר חדש – אולי "מותגרפיה". כמו "המייסד", שסיפר על איש המכירות (מייקל קיטון) שהתלבש על הרעיון של האחים מקדונלד שפתחו מזללת המבורגרים בקליפורניה והפך אותו לרשת חובקת עולם, גם "טטריס" ו"אייר" מתמקדים באנשי שיווק. אלא שבניגוד לסרט המפוספס ההוא מ-2016 שניסח ביקורת על גיבורו הנכלולי, גיבורי הסרטים החדשים הם קפיטליסטים טובים והגונים ולא זאבים תאבי בצע.

בשלב מסוים במהלך הצפייה בסרט על הולדת המותג "אייר ג'ורדן" התחלתי לתהות על מה בעצם הסרט. כלומר, האם יש לו מסר בעל ערך כלשהו מעבר לסיפור על איך החברה האמריקאית נייקי ניצחה את אדידס הגרמנית (עם רפרנס לעבר נאצי). זה לא הפריע לי ליהנות מהשחקנים המשובחים, מהדיאלוגים השנונים, מהשחזור התקופתי, מהקצב הטוב ומהבימוי המיומן של בן אפלק (שאני מאוד אוהבת את סרטיו "גנב עירוני" ו"ארגו"), אבל בכל זאת תהיתי בשביל מה כל זה. הרי אפלק ומאט דיימון (שגם הפיק) הם הבחורים הטובים שמעורבים בפעולות הומניטאריות למיניהן, לא? לקראת הסוף זה הגיע, התירוץ לסרט כולו – לא רק נייקי עושה מיליארדים מנעלי הספורט שנקראו על שמו של מייקל ג'ורדן, גם הכדורסלן השחור מרוויח מאות מיליונים מדי שנה, כי אמא שלו דרשה תמלוגים, ומאט דיימון, כלומר נציג נייקי סוני ואקארו, הסכים. וככה יש לנו סיפור על אישה שחורה חזקה ונבונה שעומדת על שלה + חיווי על חלוקת רווחים, שמשתלבים בתוך הטקסט הקפיטליסטי על איך עושים המון כסף מלמכור לציבור מוצר לא הכרחי.

בארה"ב "אייר" קיבל ביקורות מצוינות, מהמבקרים ומהצופים שכבר הספיקו לראותו, וזה משום שהוא באמת עשוי היטב, עם הרבה אנרגיה והומור. אף שכאמור מדובר בתחרות בין תאגידים, הסרט מצליח לשכנע אותנו שמדובר בסיפור האמריקאי הקלאסי על האיש הקטן שנאבק במערכת וניצח. דיימון, עם תוספת של כמה וכמה קילוגרמים, נהדר בתפקיד איש השיווק סוני ואקארו שמזהה את כשרונו הייחודי של ג'ורדן עוד לפני שהחל לשחק ב-NBA ומאמין בכל ליבו שזה יהיה רעיון טוב לעצב נעליים במיוחד בשבילו. כך הוא רוצה לשכנע אותו לחתום על חוזה פרסום עם נייקי, שהנתח שלה בשוק נעלי הספורט הוא נמוך יחסית. הרבה אנשים אומרים לו לא, כולל הסוכן של ג'ורדן (כריס מסינה המצוין) שאפילו לא מוכן לתת לו לדבר עם הלקוח שלו (שאינו נראה בסרט), אבל ואקארו לא מוותר. כשנאמר לו שהאדם שהוא צריך לדבר איתו הוא האמא, לסרט מצטרפת ויולה דיוויס, שמפגינה כאן את כל עוצמת כשרונה. זאת הופעה קצרה ואדירה, ולפי הדיווחים היא לוהקה על פי בקשתו האישית של ג'ורדן. גם אפלק בתפקיד המנהל המייסד של נייקי, ג'ייסון בייטמן וכריס טאקר כעובדי החברה, מרלון וואיאנס כמאמן כדורסל לשעבר וכל השאר מצוינים.

הסרט מגחך על גברים לבנים בחליפות – רק השחורים נראים מגניבים בחליפות מחויטות – ומלביש את גיבוריו בסוודרים ובחולצות עם שרוולים קצרים. זה התסריט הראשון של אלכס קונבי שמגיע למסך והוא מלא חידודים וגם כמה מכות מתחת לחגורה – תמיד כיף לצחוק על הגרמנים (ביניהם אפשר לזהות את ברברה סוקובה, שבשנות השמונים היתה מזוהה עם ריינר וורנר פאסבינדר). הפסקול מוצף בלהיטי שנות השמונים – דייר סטרייטס, סינדי לאופר, צ'אקה קאן וכמובן "Born in The U.S.A." של ברוס ספרינגסטין. בתוך הצפה של בלוקבסטרים (בפוטנציה) מבוססי קומיקס ומשחקי מחשב, "אייר" מרגיש כמו סרט אמיתי.

4 כוכבים/ Air בימוי: בן אפלק. עם מאט דיימון, בן אפלק, ויולה דיוויס, ג'ייסון בייטמן, כריס טאקר. ארה"ב 2023, 112 דק'