הדוקו על "הגשש החיוור" טוען (באהבה) שזמנם עבר. הוא טועה

"שאל בני ונען. אתה מנען או מאשדוד?"

אני לא חושב שיש בדיחה ששמעתי יותר מאבא שלי כל חיי. משפט שחזר וחזר כשהייתי ילד וכשהייתי נער וגם היום. שנים ארוכות חשבתי שזו בכלל שאבא שלי המציא, עד שיום אחד הבנתי מאיפה היא נולדה – מהגשש החיוור. אבא, כמו כל בני דורו, היה מעריץ גדול של הגששים. אני, לעומת זאת, נתקלתי בגששים (כמו בהרבה יסודות תרבותיים) בגיל מאוחר יחסית. רק כששמעתי את המערכונים והשירים, ידעתי לחבר אותם לסימני הדרך שאבא שלי פיזר. עכשיו, קצת לפני שהמדינה ספק חוגגת 75, ספק נקרעת לחתיכות, יצאה לאור הסדרה "הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור" – סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים, שמלווה את הסיפור של להקת הבידור הגדולה ביותר שהיתה כאן. הסדרה, שיצרו אליאב לילטי, שי להב, אריק ברנשטיין ומשה אדרי.

נדמה שיותר מכל, הסדרה הזו נועדה עבור הדור שלי – אלה שחוו את הגששים רק כרפרנס היסטורי, שלא ממש ראו אותם בשר חליפה ודם על הבמות, שלא חוו את ה"גששמניה" בשיאה. עקב בצד אגודל, ובעזרת הקריינות הנהדרת של יניב ביטון, היא מספרת את הסיפור של שלישיית הגששים – מהמועדונים החשוכים בהם התחילו, כל הדרך עד פרס ישראל.

ארבעת הפרקים, מלבד הסדר הכרונולוגי שבו הם מספרים את הסיפור של הגשש, נוגעים גם בארבעה היבטים של התופעה: מה"ישראבלוף" שהם הציגו בצורה כה חיננית, דרך הביטוי שלהם ליחסי מזרחים ואשכנזים, דרך הגישה שהקדימה את זמנה לנושאים כמו מגדר ויחסי גברים-נשים, ועד הקונצנזוס – זה שחיבק את הגששים, ואולי גם גרם להם להיות פחות נשכניים או סאטיריים. בדרך, היא מביאה למסך את כל גיבורי העלילה – מהגששים עצמם (שייקה וגברי, שמתראיינים בנפרד), דרך קטעי ארכיון (מקסימים ושובי לב) של פולי, ועד שיחות שנעשו עם כל מי שהיה מעורב – מוטי קירשנבאום ויוסי בנאי ז"ל, שוש ויעל פוליאקוב, דני סנדרסון שהלחין להם את "זאת שמעל לכל המצופה", ועד אנשים כמו יוסי צברי או עורך "ארץ נהדרת" מולי שגב, שחוו את הגשש מנקודת המבט של הדור הצעיר יותר.

אבל הסדרה היא לא פולחן אישיות והיא לא עושה הנחות לגששים: מבקרת אותם כשצריך, הן כלהקה והן כיחידים, וגם מספרת באופן ישיר ואפילו כואב את סיפור ההתפרקות – וניתוק הקשר עם אברהם דשא (פשנל), מי שהיה האבא של הלהקה, וגם את ההתרסקות עם הסרט "התרוממות" (למרבה האירוניה), שהיה המכה הכואבת ביותר שהגששים חטפו. המבט שלה על הגשש הוא בסופו של דבר בהחלט חומל, אבל גם הוגן – ומכיל את התמונה המלאה והמורכבת של שלושת האנשים שהרכיבו אותה, ואת מה שהיא סימלה.

אלא שלסדרה יש פואנטה די ברורה: הגשש היא משהו שהיה ונגמר. הדור של היום "לא ידע את הגששים" – ודווקא עם הטענה הזאת יש מה להתווכח. נכון, יש משהו בהומור של הגשש שכבר לא עובד היום. הקצב המהיר שבו אנחנו חיים, שלא לדבר על צורכים הומור, כבר לא יכול להכיל את הלאט-לאט של מערכונים כמו "הקפיטריה בטבריה". "קרקר נגד קרקר" הוא מערכון באורך רבע שעה. הקשב שלנו נגמר אחרי 30 שניות.

אבל ההומור של הגששים, העממיות, הפשטות והאמפתיה שהיו בהם – נמצאים גם היום (כפי שמציינת ה-הברקה של הסדרה בעיניי, הסוציולוגית ד"ר נועה לביא, תמיד עם פרשנות מאירת עיניים וייחודית) בשלל אלמנטים בקומדיה הישראלית – מ"ארץ נהדרת", דרך "מה קשור" ועד "בובה של לילה", שכמה מהמערכונים שלהם בהחלט מדברים "גששית". שלא לדבר על ההצלחה הויראלית של חשבון הטוויטר "ציטוטים מומצאים של הגשש".

בזמן האחרון נדמה שהרעיון הזה של קולקטיב ישראלי נמצא באיזשהו חרחור גסיסה. דווקא בגלל זה, החזרה לישראליות של "הגשש החיוור" – זו שמכילה בתוכה מזרחיות ומערביות, שירים של האסיר אלברט סבג ושל המשוררת הלאומית נעמי שמר, של טבחים וסיידים ומצילים של ש"ס ומכוניות מגויסות – הישראליות המבולגנת והשכונתית וההזויה לפעמים, היא חשובה. והיא רלוונטית. ישראל של הגשש, עם כל הבעיות שלה, היא ישראל אופטימית. אנחנו צריכים אותה בחזרה.

"הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור" זמין ב-HOT וב-yes