(שם הסרט במקור: To Catch a Killer)

יש רגע אחד בסרט הזה שבו גיבורת הסיפור שוחה בבריכה. רגע שלא קשור לשום דבר. רגע קצרצר. אולי 30 שניות, אולי פחות. מבט מדוקדק ברגע הזה מגלה שהוא מוקרן ברוורס. בהילוך לאחור. רגע משונה, סתום. חבל שאין עוד רגעים שכאלו בסרט הזה.

דמיאן סיפרון. זה מה שהוליווד עושה. דמיאן סיפרון היה אחראי ללהיט בינלאומי עצום לפני כמה שנים. כולם ראו את "סיפורים פרועים" שלו. גם אני. אפילו חיבבתי למדי את הסרט ההוא. אז הוליווד לוקחת אל חיקה את כל מי שעשה משהו שהצליח ומבקשת ממנו להדפיס כסף עבורה. לעשות סרט כמו ההוא שהצליח. אז הנה סיפרון הגיע מארגנטינה ליונייטד סטייטס. אבל מבט קטן בכותרות הפתיחה של הסרט מגלה שסיפרון היה גם שותף לכתיבת התסריט (כלומר: זה לא שהוא קיבל תסריט מוכן ליד, ויאללה, לעבודה), ובין שמות המפיקים ניתן למצוא גם את שמה של השחקנית הראשית, שיילין וודלי, מה שאומר שיוצרי הסרט הזה בכל זאת הכניסו לכאן את נשמתם. אכפת להם מהסרט הזה. זה לא סתם מוצר הוליוודי זניח.הבעיה היא שסיפרון הפעם לא מאוד מפוקס. יש כאן סיפור על שוטרת, אישה צעירה ופגומה, החוקרת מי לעזאזל יכול לעשות טבח כל כך מסיבי כמו זה שפותח את הסרט (ואגב, לא מבוים טוב. יותר מדי שוטים מתלהבים מלמעלה, של רחובות ובניינים, שוטים של במאי שמגיע מבחוץ ורוצה לעשות בדיוק כמו שהוא ראה בסרטים האמריקאים שהביאו לקולנוע אצלו בארגנטינה, רק שהוא מפספס את הדרמה של האנשים שמקבלים כדורים בראש בקומות שונות בבניין אחד). זה ברור שהאישה הזאת פגומה (ובסצנה חשובה היא מגלה למנטור שלה, ולנו, עד כמה היא פגומה), וזה, כמובן, ברור עד כמה הפושע המבוקש פגום, ושני הפגומים האלו שייפגשו בסוף הסרט הם החלק המעניין של הסיפור.

אבל "מבוקש מספר אחת" מתפזר ליותר מדי כיוונים, מתעסק בפוליטיקה פנים-משטרתית, ומביים שתי פשיטות מיותרות שלוקחות הרבה זמן מסך יקר ומבוזבז, וכשהמבוקש מופיע פתאום שוב על הרדאר, זה מראה גם את נקודת המבט שלו, במקום להיצמד לנקודת המבט של החוקרת. מה גם שגיבורת הסיפור אמורה להיות שוטרת חדשה וחסרת ניסיון, אבל עם תושייה וחשיבה מקורית. יש כמה וכמה רגעים שבהם נדמה שהיא מבחינה במשהו, רושמת פרטים בפנקס, או מבחינה בתנועת רגל יוצאת דופן של החשודים, אבל יש מעט מדי רגעים שבהם היא ממש עושה שימוש בהבחנות האלו שלה. והמשפט הזה שהיא אומרת על יתושים – זה מעט מדי בכדי באמת למשוך את תשומת הלב של אותו מנטור שלוקח אותה תחת חסותו.

תסריטאית, הסרט הזה הוא בלגן אחד גדול מדי, כשהחלק המעניין הולך לאיבוד. בגלל זה גם הרגע הזה בבריכת השחייה היה משמעותי עבורי. איזשהו ניסיון מעניין של במאי להיכנס אל תוך נשמתה של גיבורת הסיפור, ברוורס, או קדימה. משהו עם שאר רוח, רעיון מעניין של במאי שקצת הולך לאיבוד בשאר הסרט.

השליש האחרון של הסרט הוא הרגע שבו הוא בכל זאת נכנס להילוך, מתמרכז, מתפקס. פתאום החלקים מתחילים להתכנס אל פתרון, פתאום יש שם, והנה מתחיל מרדף. הוא אמנם קצת מתמשך מדי, אבל סוף סוף לסרט הזה יש כיוון. ווודלי, שברוב הסרט לובשת מעיל שגדול מדי עליה (באופן הכי מילולי שיש), נכנסת גם היא להילוך, מגלה עצמאות ופועלת בשטח כמו שמצופה מגיבורה. אישה פגומה שמתמודדת עם חסרונותיה שלא כמו אותו רוצח פסיכופט, ויכולה להוציא מאותם חסרונות גם חיים טובים יותר.

זה לא הסרט שחשבנו שדמיאן סיפרון יעשה  אחרי "סיפורים פרועים". יש לו הרבה יותר כשרון ממה שנראה ב"מבוקש מספר אחת". ועם זאת, לא מדובר בסרט רע, ויש בו אפילו עניין מסוים. אפשר לראות, ולו רק כדי לראות שלב בקריירה של במאי שכנראה עוד יהיו לו סרטים טובים, יותר טובים מזה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il