הסדרה החדשה של נטפליקס עושה חשק לא לבטל את המנוי

כל אחד שנהג מכיר את התחושה הזאת: רכב מלפניך נוהג באיטיות, או משחק בטלפון ברמזור בזמן שהאור התחלף לירוק, או שנהג כמעט נכנס בך ואתה משיב לו בצפירה ארוכה וזועמת, שאומרת לאותו נהג בדיוק מה אתה חושב עליו ללא צורך במילים. אם לא חוויתם בעצמכם את הסיטואציה הזאת, כנראה הייתם עדים לאחת כזאת או לפחות שמעתם עליה ממישהו אחר שנוהג, אבל האם אותו אדם יעיד על עצמו שהוא נהג גרוע? האם הוא יסתכל על עצמו ויגיד: וואלה, טעיתי? כנראה שלא. בדיוק על נקודת העיוורון הזאת בדיוק מדברת הסדרה "עצבים", סדרת הדרמה הקומית החדשה של נטפליקס, רק שכמובן שהיא הולכת עם הקונספט הזה הכי רחוק שאפשר, ואז עוד קצת. יש המון הישגים ב"עצבים": צילום מצוין, רגעים של סוריאליזם טהור שלא מאפיינים בדרך כלל דרמות שכל כך מושרשות במציאות היומיומית וכמובן מדרון מאד תלול וחלקלק שמוביל לתוצאות איומות עבור כולם.

דני צ'ו (סטיבן יאון, "אין מצב") הוא קבלן שיפוצים בינוני להחריד שבסך הכל רצה להחליף מוצר לאחר שאיבד את הקבלה. כאשר הוא יוצא מהסופר הוא כמעט נכנס ברכב נוסע בזמן שהוא יוצא מהחניה. הנהגת ברכב הנוסע, איימי לאו (הקומיקאית והשחקנית אלי וונג) היא ההיפך המוחלטת ממנו – בורגנית מתוקתקת עם חיי משפחה רציניים, על סף מכירת ענק של העסק הקטן שלה. בעקבות המפגש בחניון, השניים נכנסים לסכסוך ארוך שרק הולך ומסלים. יוצר הסדרה, לי סונג ג'ין, כתב בעבר פרקים עבור "דייב" של ליל דיקי, "טוקה וברטי" וגם "פילדלפיה זורחת", אבל מבין כולן נדמה שמה שהכי השפיע על הכתיבה של "עצבים" זה דווקא הרקורד שלו ב"פילדלפיה זורחת" – כאשר בשתי הסדרות המתח העיקרי הוא לראות לאיזה עוד שפל חדש הגיבורים שלנו מסוגלים להגיע. ל"עצבים" הוא מגיע כבר מושחז ומסוגל לתמרן בין פרצי צחוק לרגעים קטנים ומרגשים עד שמגיע לסיום גדול מהחיים.

למרות שהסדרה מתמקדת בדמויות של סטיבן יאון ואלי וונג, "עצבים" מתעקשת לא להסתמך רק עליהם ויש גם הפתעות רבות בקאסט הרחב: אנדרו סנטינו ("דייב") משתף שוב פעולה עם לי סונג ג'ין וחוזר לתפקיד משני קטן ואיכותי; אייזק, בן הדוד של דני שמגולם בידי דיוויד צ'ו והחיסרון היחיד בדמות הזאת הוא שאין מספיק ממנה. אבל ההפתעה הכי גדולה כאן היא אשלי פארק, אותה אתם מכירים בתור מינדי מיצירת המופת "אמילי בפריז". ברגע שראיתי את פארק על המסך אמרתי לעצמי, "אוי לא, זהו, הכל נהרס", אבל מהר מאד הבנתי שטעיתי ועכשיו אני יכול להגיד: "אמילי בפריז" פשוט לא עושה חסד לאשלי פארק. אם ב"אמילי בפריז" אשלי פארק משחקת עם מניירות ומדגימה באמצעות הידיים ושירה בינונית את מנעד הרגשות הצר ואת עולמה הפנימי הקטנטן של הדמות אותה היא מגלמת, כאן אין לזה שום זכר. זה גם היופי ב"עצבים": כל דמות חשובה וקריטית לעלילה, אין דמות שסתם על המסך בשביל אתנחתא קומית או סתם למלא את החלל, כולן תורמות לסיפור ואפילו מצליחות לרגש.

קשה לצפות ב"עצבים", סדרה שהמאורע המחולל שלה הוא מקרה של זעם בכביש, מבלי לחשוב על מה שקורה מבחינת אלימות ברחובות בחוץ. לא מזמן ראינו אנשים ששולפים סכינים אחרי שצפרו להם, אירועי דריסה של מפגינים שחסמו כבישים וזה רק מה שדיווחו לנו בחדשות ועוד מבלי לדבר בכלל על המצב הבטחוני הרעוע. ובעולם? לא צריך להתאמץ, אפשר להיכנס לרדיט ולראות מאות סרטונים של אנשים שדורסים אנשים, רודפים אחד אחרי השני או סתם הולכים מכות בסופר. לי סונג ג'ין יצר סדרה שהיא אוניברסלית ואפשר להזדהות איתה בכל מקום (בטח אפילו בשוויץ יש איזה תקרית), שנותנת מבט אמיתי וכנה לתוך נפש האדם הקטנה, הנקמנית והמסוכסכת. הסכסוך הקטן והלא חשוב הזה בין שני אנשים (די נוראיים, כל אחד בדרכו) שפשוט לא יודעים לשחרר הופך לאסון רב נפגעים כשברור לאורך כל העונה שזה רק יחמיר.

"עצבים" מגיעה לנטפליקס בזמן מצוין, שספגה בשלוש השנים האחרונות ביקורת רבה על התדרדרות רמת התכנים שלה. לעומת תכנים כגון "אמילי בפריז", "1899" ו"האויב שבפנים" (כמו איימי ודני, כל אחד מהם גרוע בדרכו), "עצבים" מצליחה להחזיר לנו קצת מנטפליקס של ההתחלה, לפני שהיא הפכה למפעל של יצירת תכנים למען האלגוריתם. אני לא חושב שהייתה סדרה כמו "עצבים" בנטפליקס, בטח ובטח שלא בשנים האחרונות – סדרה שלא מפחדת מלהפוך את הגיבורים שלה למכוערים, שנותנת מקום לרעל האנושי מבלי להתנצל או לנסות לייפות את הסיטואציה, תוך כדי ידיעה שיהיו הרבה צופים שיתקשו לבלוע את זה. אפשר רק כאלה מעכשיו?

"עצבים", עכשיו בנטפליקס