חלום ושברו
"חלומה של קסנדרה", סרטו של וודי אלן שעלה לאקרנים, יכול להסביר מדוע אפילו הקהל הבורגני מאס באלן: פשוט אין לו שום דבר משמעותי לומר
מאז עבר ליצור באנגליה לפני כשלוש שנים, מגוללים סרטיו של וודי אלן סיפורי רצח אפלים, וגיבוריהם הצעירים נתונים בתהיות מוסריות עמוקות. ב"נקודת מפגש", שבישר את ההתאוששות לרגע של הקריירה שלו, שקע הגיבור בקריאת "החטא ועונשו" (ובהמשך רצח קשישה, בהתאם), ואילו ב“חלומה של קסנדרה", סרטו הנוכחי, מנהלות מספר דמויות שיחה בענייני הטרגדיה היוונית. כדי שלא יהיה סיכוי שנחמיץ את מקור ההשראה, גם הפעם.
כב"נקודת מפגש" לפניו, גם בסרטו הנוכחי מדובר במותחן פילוסופי, שבו שני אחים (יואן מק'גרגור וקולין פארל) הנקלעים למצוקה כספית נענים להצעתו של דודם העשיר (טום ווילקינסון) לרצוח את אחד משותפיו לעסקים המאיים לחשוף מעשי רמאות בהם הוא מעורב.
התוצאה, שלא בטובתה, מזכירה את "לפני שהשטן ידע" המעולה של סידני לומט. אבל בעוד האחרון מנסח כמה אמירות משמעותיות שעניינן אשמה וגאולה באמריקה של היום, הרי ש“קסנדרה" רק מעיד עד כמה הקולנוע של אלן היה, ונשאר, שטחי ומפונק. יוצר בורגני לקהל בורגני, שאפילו הוא – אם לשפוט לפי החמצת הפנים שהעניק לסרטיו של אלן בעשור האחרון – מאס באמירות המחניפות לאוזנו, גם אם אלה מרופדות הפעם במוזיקה המפעימה של פיליפ גלאס ובצילום היפהפה של וילמוש זיגמונד.
לאן זה נעלם?
מזה למעלה מעשור נתפס הקולנוע של אלן כבלתי רלוונטי. האיש שבשנות ה-70 וה-80 היה שם נרדף לנוירוטיות יהודית מחד ולקולנוע אינטלקטואלי בעל יומרות אירופאיות מאידך, חדל כבר שנים מלהיות יוצר נחשב או אפילו מעניין.
יותר מכל חושפים סרטיו האחרונים של אלן את העובדה, שבצד ניסיונותיו להחניף לציבור הצופים הניו יורקי (“קהל הבית" שלו), ולעסוק בנושאים "גבוהי מצח" – הדיאלוג המוסרי והרעיוני שבין אמנות וחיים הוא המרכזי שבהם – הדמויות שייצר לא עניינו אותו כבני אדם.
זו הסיבה שסרטיו (למעט "דני רוז האיש מברודוויי" מ-1984) מעולם לא הצליחו לרגש באמת. גיבוריו מאז ומתמיד ייצגו רעיונות, לא איזו אמת אנושית ורגשית. את יחסו אליהם אפשר, על כן, לסכם במילה אחת: התנשאות.
האכזבה שהוא שב ומנחיל לאוהדיו מקורה בעובדה הפשוטה, שלוודי אלן מעולם לא היה משהו משמעותי להגיד. ואולם, האצטלה התרבותית שבה נהג לעטוף את רדידותו הרעיונית היטיבה בעבר להסתיר זאת.
וודי אלן הרי היה אחד "משלנו" – אינטלקטואל ניו יורקי קר ושנון, שגם כאשר שהוא צוחק על עצמו, עדיין הוא עושה זאת מעמדה כמעט נרקיסיסטית.
מה לעשות, שכאשר הוא נדרש (ב"קסנדרה") לתאר סביבה חברתית המוכרת יותר מסרטיו של מייק לי, מתחוור לך שהוא מעולם לא פגש באנשים כאלה, וחמור מזה – הם לא באמת מעניינים אותו, חוץ מאשר כחומר גלם אנושי למעשיות המוסר שהוא מתעקש לשוב ולספר.
היילי אטאוול ויואן מקגרגור ב"חלומה של קסנדרה"
כן, וודי אלן הוא היום יוצר אנכרוניסטי, ו"חלומה של קסנדרה" מעיד על כך. האמירה שלו על אודות הצד האפל של הנפש האנושית, נוסחה באופן מורכב הרבה יותר בסרטי ה"פילם נואר" של שנות ה-50. הדוד העשיר, למשל, מייצג את השטן המפתה בדרך אנושית ואף נוגעת ללב (ואלן, בדרכו הפשטנית, מניח לסצינת הפיתוי להתרחש בעיצומה של סערת גשמים), והתא המשפחתי, כבסרטו הנ"ל של לומט, הוא אתר של ייסורים וטרגדיה התופחת למימדים מפלצתיים.
קריקטורות מדברות
גיבוריו של אלן, מאז ומתמיד, היו קלישאות פסיכולוגיות. דמות האח שמגלם פארל, למשל, גובלת בקריקטורה של גבר שמצפונו מייסר אותו, מה שאומר שהוא מתהלך רוב הסרט באותה הבעה של, ובכן, “גבר שמצפונו מייסר אותו".
מנגד, האח שמשחק מק'גרגור דווקא מצליח להביס את רגש האשמה וליהנות מהשגרה החדשה, המרופדת, אבל גם הדמות הזו חלולה מבפנים. אלן, כבר אמרנו, הוא במאי של רעיונות, לא של בני אדם.
והאם יש לו משהו עמוק במיוחד להגיד? – אולי שהחיים הם בדיחה אחת מרירה על חשבוננו, אולי שהריקבון מכרסם בנו מבלי שאף נרגיש, ואולי גם שלא משתלם למכור את המוסר בעבור ספינה רעועה בשם "חלומה של קסנדרה", האובייקט שעל קנייתו מפנטזים שני האחים בתחילת הסרט.
במצב העניינים הזה, ההתעקשות של אלן ליצור סרט מדי שנה נדמית כמעט מובנת. הוא כמו מכריז על הצורך שלו להמשיך ולהיות רלוונטי. הבעיה היא, שבהדרגה זה הולך ונהיה פאתטי.
