פסטיבל ירושלים: הלילה של ה-12, סרטים על ליאונרד כהן וברנשטיין ועוד

הלילה של ה-12

סרטי מתח עונים לאורך השנים לאותה תבנית. דמות (בד"כ נשית) נרצחת, החוקרים עוקבים רמז אחר רמז, חושדים בדמות תמהונית שלבסוף אינה קשורה לרצח, עד שלבסוף מחברים את חתיכות הפאזל ומגיעים לרוצח/ת הלא צפוי. "הלילה של ה-12" (אין קשר למחזה של שייקספיר) מבהיר כבר בשקופית בהתחלתו כי 20% ממקרי הרצח בצרפת אינם מפוענחים והסרט יספר את סיפורו של אחד מהם.

כך הסרט בו זמנית עוקב אחר התבנית הצפויה של סרטי המתח, אך בשל סופו הידוע מראש מאפשר לצופים לצלול לעובי הקורה של הדמויות, לאלימות המגדרית הטמונה ביחסים בין נשים לגברים, לגבריות רעילה, לחוסר היכולת לצאת ממעגל החיים בו אנו תקועים ולרוחות העבר (המטאפוריות) של המתים שצפות ופוגשות אותנו לאורך חיינו.

הבמאי דומיניק מול כבר הוכיח בסרטו הקודם והנפלא "רק החיות" את יכולתו לטוות עלילת מתח מורכבת שחורגת ביומרתה ובמהותה מגבולות הז'אנר. כך גם סרט זה יכול במישור אחד להוות סרט מתח עשוי היטב ורווי פיתולי עלילה שיגרום להנאה לקהל הרחב ובמישור הנוסף סרט שצולל לעומקים מהותיים יותר, כשעלילת המתח היא רק ה"חכה" לתפוס את הקהל בדומה לעונתה הראשונה של הסדרה "בלש אמיתי". כך או אחרת, מדובר בסרט מוצלח ששווה לראות על המסך הגדול. (מבקר: אלעד שלו)

הקרנה נוספת: יום שבת 30.7 בשעה 22:15, סינמטק 3.

הללויה: ליאונרד כהן, מסע, שיר

הדבר המאכזב ביותר שעליי לכתוב על אודות הסרט הביוגרפי הארוך מדי על לאונרד כהן, שהיה, לצד ניק דרייק, הטהור מבין זמרי הפופ והרוק לדורותיהם, הוא שאינו עוסק כמעט בלאונרד כהן. בתוך הרצף האסוציאטיבי התמוה של אנקדוטות וקטעי ראיון עם מקורבים שונים, אפשר בכל זאת לזהות את דרכו הפואטית והמוזיקלית של כהן כאדם וכהוגה דתי, כנושא המרכזי שעניין את יוצרי הסרט.

אבל אם נכון הדבר, כמו שאומרת בריאיון שרון רובינסון, שכהן היה סבור שבעולם ברוטאלי כשלנו שמתאפיין במאבקים הישרדותיים כה אלימים בין בני אדם, הדרך היחידה לאתר בו שפיות היא תפילה; ואם נכון שהוא אומר שהתפיסה הקבלית של יחסי גבר ואישה מתוקנים היא הדרך לאיחוד האדם והאל, אזי היה כדאי לעסוק מעט יותר באיש, בהגותו ובמוזיקה שלו עצמם, כיוון שהדברים האלה הם כה עמוקים וכיוון שכהן היה איש כה מרתק וחשוב. (רפאל תמנה)

הקרנה נוספת: יום שבת 30.7 בשעה 11:30, לב סמדר.

החומה של ליאונרד ברנשטיין

סרטו האוטוביוגרפי המושקע של דאגלס טירולה על המנצח והמלחין האגדי ליאונרד ברנשטיין, שמבוסס מעיקרו על קטעי קריינות אוטוביוגרפיים של ברנשטיין עצמו, הוא מצד אחד, סרט רופף מדי, ארוך מדי ומעט תמוה, שלא ברור תמיד במה הוא עוסק: ביהדותו של ברנשטיין, באביו הקשה, בהומוסקסואליות שלו, במוזיקה ובכוח ההלחנה שלו, או בדמותו כפעיל חברתי וכהוגה אקזיסטנציאליסטי של ממש, ופדגוג.

אבל למרות זאת הוא מצליח להכיל את המידה המינימלית של העמקה, כוח חקירה ויכולת עריכה, בכדי לאפשר לצופה המתנמנם לפעמים, לקלוט משהו מהותי וגדול לגבי המאבק האישי שאפיין אדם מיוחד זה, והקשר שלו לדחף וליכולת הגדולים שהיו בו לקידום שלום, שלווה, ידידות ואחדות בעולם, כפי שמגדיר זאת ברנשטיין עצמו.

עם סיום ההקרנה יצאתי בכל זאת מהאולם עם תובנה חדשה כלשהי לגבי מהותה של המוזיקה והקשר שלה לאהבה בין בני אדם, והאופן שבו בכוחו של האמן הגדול לרתום את האנושות לקדמה: כלומר, ליציקת היופי שמתבטא באמנות, אל תוך חיי היום יום. קחו את ילדיכם לראות את הסרט: הוא יגרום להם לרצות להיות מנצחים או מתקני עולם, ולא מהנדסי הייטק. (רפאל תמנה)

הקרנות נוספות: יום שני 25.7 בשעה 16:00 לב סמדר, שלישי 26.7 בשעה 11:30 לב סמדר.

[*]

בוקר יפה אחד

סרטה החדשה של מיה הנסן לאב ("עדן", "האי של ברגמן") הוא אחת ההפתעות הנעימות עבורי בפסטיבל. מתורגמנית שמטפלת באביה הקשיש בפריז מתאהבת עד מעל הראש בידיד ותיק. ליאה סיידו אינה מהשחקניות החביבות עליי וצפיתי בה בכמה תפקידים איומים כמו ב"אשתו של רב החובל" ובתור אהובתו של ג'יימס בונד, אבל בסרט הנוכחי היא משכנעת כאישה נואשת שנאחזת באהובה כטובע האוחז בקש בנהר גועש.

סיפור האהבה הוא החוליה החלשה והצפויה בסרט ומה שמרגש בו הוא סיפור הידרדרותו הבריאותית של אביה של הגיבורה תוך הצגה כואבת וריאליסטית של עולמם של אנשים מבוגרים. פסקל גרגורי נהדר בתור האב ורק בשבילו שווה לצפות בסרט" "יום יפה אחד" מהלך לכל אורכו בין שמחה (רומן חדש) לבין עצב (אשפוז האב במוסדות גריאטריים שונים) ולא תמיד המעבר בין שני העולמות עובד. נדמה לעיתים שהבמאית משתמשת בטקסטבוק לקלישאות (המדען המיוסר, המרצה שירד מגדולתו, האקסית העצבנית), אבל בסופו של דבר הסרט מרגש ובהחלט אפשרי לצפייה. (רון פוגל)

הקרנות נוספות: יום שלישי 26 ביולי בשעה 22:00, לב סמדר. שבת 30 ביולי בשעה 16:00, סינמטק 1.

[*]

היסטוריית הטבע של ההרס

סרטו האנטי-מלחמתי הנועז והבלתי שגרתי של סרגיי לוזניצה הוא כנראה, בסופו של חשבון, כישלון קולנועי, אבל אם כך אזי זהו כישלון מפואר וכביר. ואולי הוא נועד להיות כישלון - כדי להעביר לנו מסר על אודות הכישלון הסיזיפי והמזעזע, של כל מלחמותינו. לוזניצה עושה שימוש בעיבוד ועריכה של קטעי ארכיון ממלחמת העולם השנייה, על מנת ליצור קומפוזיציה מושלמת של צליל ותמונה, שהרצף הריתמי שלה נועד לשמש לבריאת ממשות חיה של ההרס המלחמתי, ככוח טבע כביר ועיוור – אלא שפה האדם הוא זה שמחולל את 'ההתפרצות הגעשית' הלא פוסקת של הפצצות וקטל.

אולם נדמה שסרטו דומה יותר לסרטיו המייגעים של ז'אק טאטי, שהקומפוזיציה הטוטאלית בהם מאפילה על התוכן, מאשר לסרטיו של רובר ברסון, שבהם ה"איך" האבסולוטי משרת באופן מושלם את ה"מה". כיוון שבסוף הסרט אנחנו יגעים, ושראינו יותר מדי מאותו הדבר, וכבר איננו מצליחים לזכור ולהבחין מי הם האנגלים, מי הם הגרמנים, מי הם האמריקאים - הכל נעשה זהה, ברוטאלי, חוזר על עצמו בהרסניותו הזהה, שוב ושוב, נשאלת השאלה: האם ה"מור אוף דה סיים" הזה אינו ביטוי לחזרתיות המטופשת שלנו עצמנו, כאנושות, על המלחמות המיותרות שלנו, שכל כולן נובעות מאשליה אגואיסטית וגלוריפיקציה שבטית של לאומיות - וזה בזמן ששוב, כך נראה, אנחנו מבשלים את מלחמת העולם השלישית. (רפאל תמנה).

הקרנה נוספת: יום רביעי 27.7 בשעה 10:15 סינמטק 2.

יומני מיאנמר

"יומני מיאנמר" הוא הסרט היחיד מבין אלה שצפיתי בהם עד כה בפסטיבל, שאזהיר שלא לראותו. לכאורה הסרט אמור להעניק לנו שני מבטים: האחד על ההפיכה הצבאית שהתרחשה במדינה זה לא כבר, באמצעות תיעודים אנונימיים ממצלמות טלפונים ניידים; והשני על עולמם הפנימי וחיי היום יום של כמה מתושבי יאנגון, בזמן המאורעות.

הבעיה אינה נעוצה באופי הטכני המוגבל של התיעוד, וגם לא בבימוי השחקנים שכלאחר יד. היא נעוצה בכך שלסרט אין שום היגיון-רצף, לא קולנועי, לא לוגי ולא אינפורמטיבי. לגבי ההפיכה - איננו למדים דבר, מלבד העובדה ש"קורים דברים קשים" (ילד זועק שלא ייקחו את אמו; דמות נשית חוטפת ירייה מרחוק). לגבי קטעי הביניים, איננו עדים אלא לביטויים פיוטיים מהוהים ("אני זחל שרוצה להפוך לפרפר") של אבל, זעם ואימה. אין שום העמקה רגשית בסרט אל תוך הממשות האקטואלית של התחושות האלה - הסרט אינו מעורר אמפתיה; ואין שום העמקה, חזותית או טקסטואלית, אל תוך סיטואציית ההפיכה (מה קורה שם בעצם?). כדאי לוותר. (רפאל תמנה)

הקרנה נוספת: יום חמישי 28 ביולי בשעה 16:00, סינמטק 4. לכל הכתבות והסקירות במתחם הפסטיבל >> לחצו כאן, לאתר הפסטיבל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן