קללת פלורנטין

"עד החתונה", שעלתה אמש לשידור ב"רשת", היא עוד מאותו דבר: אותם פרצופים, אותן דמויות, אותה סביבה בורגנית ואותן סיטואציות. ואם כבר קראתם פה בעבר אותן מילים ממש, הרי זה רק משום שגם הביקורת על סדרות המקור הישראליות שמשודרות כאן לאחרונה מתקשה לחדש.

זה לא ש"עד החתונה", שכתבו וייצרו אבנר ברנהיימר וענת שנהב וייצמן, ואשר צמד פרקיה הראשונים שודר אמש, היא סדרה רעה. להיפך. שחקניה סימפטים, הדיאלוגים תקינים, הקצב זורם. הבעיה היא, שמה שיש לה להציע כבר נצפה לאחרונה, יותר מפעם – ע"ע "חמישה גברים וחתונה" ו"האקס המיתולוגי", וזוהי רשימה חלקית בלבד – בסלון שלנו.

למראית הדז'ה וו. טל ליפשיץ, אוהד קנולר ועלמה זק (צילום: יוני המנחם)

גם אם לא שקעתם אמש בכורסת הטלוויזיה, אתם יכולים לנחש מה היה שם: זוג, צעיר אלא מה (אוהד קנולר וטל ליפשיץ), רגע או שניים לפני חתונתו; הרווקה הנצחית (עלמה זק), סופרת קארי ברדשו סטייל, שמצ'טטת עם בליינד דייטים באינטרנט; האקס המיתולוגי, שצץ לפתע מחדש (יפתח קליין); אמו הפטפטנית וההיסטרית של החתן לעתיד (מיקי קם) ואחיה ההומו של הכלה (עופר שכטר).

כיאה לסדרה שממקמת עצמה בלב לבו של המרכז, ישנן בה בדיחות על חשבון הפריפריה (פתח תקווה, לצורך העניין), והמנטליות הפריפריאלית שמתמצה, על פי יוצריה, במילה "קפולסקי”, אותה רשת בתי קפה שהיתה פופולארית בשנות ה-80, ואשר עצם אזכורה אמור לעורר גיחוך שמתוך התנשאות.

יש בה, ב"עד החתונה", כקודמותיה שצוינו לעיל ואחרות, מעין ניסיון להגדיר "ישראליות חדשה". זאת, בעקבות הקולנוע האתני שהופק פה החל במחצית השניה של שנות ה-90 (“שחור", “חתונה מאוחרת"), וחשף את החברה הישראלית כחברת מהגרים, המבוססת על גיוון תרבותי ולשוני. עתה, עם מה שנדמה כשוך הגל הזה, כמו מבקשות סדרות המקור שמופקות לאחרונה לעצב מחדש את הדימוי הישראלי.

הבעיה היא, שהן עושות זאת בצלמו של המרכז התרבותי. גיבוריהן אינם רק גברים צעירים רגישים, אלא גם אשכנזים, בורגנים וסטרייטים. הדילמות שהם מתפתלים בעניינן קשורות בעיקר לזוגיות ולחרדה מפני כינונו של תא משפחתי מסורתי. אפילו דמות ההומו נתפסת כאביזר הכרחי.

"עד החתונה", לפיכך, לא רק מעידה על ההשראה החיוורת של יוצריה, אלא גם אומרת משהו על מהות ה"פריים טיים" הישראלי. שימו לב לחגיגיות שבה עדיין נלחשת (על ידי עלמה זק) המילה "הזדיינתם", ולנועזות לכאורה שמייחסים כאן לצמד ישבנים גבריים חשופים. קראו לזה, אם תרצו, “קללת פלורנטין". שכן לעיתים נדמה, שמאז חדלה הפקתה של סדרה משמעותית זו – שהשכילה לשלב את הרוח הניהיליסטית של שנות ה-90 עם עיסוק בחיי היומיום של בני עשרים ומשהו – מנסים נואשות כמה מבולטי הכותבים כאן לשחזר את הנוסחה המצליחה. התוצאה, כבר אמרנו: אותם פרצופים, אותה סביבה, אותם סיפורים. אותה ביקורת.