אם הסדרה החדשה שלך נשמעת כמו אחת ההצלחות הגדולות ביותר של השנה שעברה ("הדוב"), סימן שעשית משהו טוב: עסק משפחתי עובר טלטלה לאחר שאחד האחים שם קץ לחייו, ואח אחר - שעזב את הקהילה הסגורה לטובת חיים נהנתניים יותר - חוזר לתמונה כדי להציל אותו. בדרך הוא מגלה הרבה דם רע כלפיו, וגם ערימה נאה של חובות. ב"הדוב" העסק המשפחתי היה בסך הכל סנדוויצ'יה, וב"יהלומים" ("Rough Diamonds") של נטפליקס זו כבר אימפריית יהלומים משפחתית באנטוורפן, בירת היהלומים העולמית. הסיכונים, מטבע הדברים, הרבה יותר גבוהים.
כמו רוב סוחרי היהלומים האחרים בעיר הבלגית היפהפייה, שם הסדרה גם צולמה, המשפחה שבמוקד "יהלומים" היא יהודית-חרדית. זו בפני עצמה סיבה מספיק טובה למשוך אליה את הקהל הישראלי, אבל היא מתפקעת מעוד הרבה קשרים מקומיים: "יהלומים" נוצרה על ידי רותם שמיר ויובל יפת, צמד שכבר עשה חיל ב"השוטרים" שתחזור בקרוב לעונה נוספת; אחת מחברות ההפקה היא קשת אינטרנשיונל, שזהו שיתוף הפעולה הראשון שלה עם נטפליקס; הצלם הוא מוש משעלי מתהילת "פאודה", שעושה קסמים של ממש מתמונות שגרתיות-לכאורה; ומי שלוהקו לגלם את קודקודי הפירמידה של משפחת וולפסון, המורכבת כולה מקאסט בלגי, הם לא אחרים מדודו פישר ויונה אליאן. כל אלה הופכים את "יהלומים" שעולה כעת לסדרה ישראלית-בלגית עם פוטנציאל ברור מעבר לשתי המדינות האלה, לצד טקסטים דוברי פלמית, אנגלית ויידיש שנכתבו על ידי יפת ומתערבבים זה בזה.
העלילה של "יהלומים" משרטטת מסלול פתלתל שעובר דרך הלבנת כספים, שחיתויות בקנה מידה משתנה והמאפיה האלבנית, אם כי בבסיסה היא דרמה משפחתית. נח (קווין יאנסנס) הוא האח שחוזר למשפחה אחרי התאבדות בן הזקונים, וכפי שניתן היה לצפות מסדרת חרדים - הוא חזר בשאלה ומתנכר באופן ברור לדת, מה שמציב את היחס ליהדות במרכז השולחן המשפחתי וגם מציף כמה פצעים אישיים. משפחת וולפסון שלו היא עמוד תווך משמעותי בשוק היהלומים הבלגי, אבל המציאות המשתנה משאירה אותה מאחור. כל עוד הפוקוס הוא על מאבקי כוח פנימיים היא מזכירה את משפחת רוי מ"יורשים", וכשהפוקוס הוא על הסודות שהיא מסתירה זה בכלל מריח כמו משפחת סופרנו. כך או כך, העסקים ו/או הפשע הם רק מוזיקת רקע למטענים הפרטיים והמוכרים היטב מסדרות אחרות, אלה שהופכים את הביזנס לגילטי פלז'ר של מחלוקות בינאישיות.
מטבע הדברים, הקאסט הבלגי של "יהלומים" מורכב מפרצופים שבטח תזכרו לטובה מסדרות אירופאיות אחרות, ודווקא הבחירה ביאנסנס לתפקיד הראשי של נח היא זו שמרגישה מוזרה - הוא גבר נאה מאוד בעל חזות מערבית מאוד, כי בכל זאת מדובר בסדרה של נטפליקס, והמראה הזה מרגיש נאה קצת יותר מדי. כך נח הופך לגיבור די מנוכר, כזה שהייתם מצפים לראות בסדרת הפעולה האמריקאית הכי גנרית שאפשר להעלות על הדעת. גם פישר ואליאן לא מקבלים מספיק חומר לעבוד איתו במאבקי הכוח של המשפּוּחֶה, ומרגישים כמו סטטיסטים (שעדיין משמח לראות) במופע של הצעירים. פישר איננו לוגאן רוי, אם להמשיך עם ההקבלה ההיא ל"יורשים", ואליאן לפחות נהנית ממשפט שממצה את הסדרה כולה וכנראה נכתב במיוחד עבור הטריילר: "יהלומים הם לא רק עניין של כסף, הם בדם שלנו". אחרי שמונה פרקים של "יהלומים", אפשר להגיד את אותו הדבר על שמיר ויפת והרצון שלהם ליצור טלוויזיה מעניינת.
"יהלומים" לא מתביישת לפעול לפי נוסחה ברורה - אפילו אם קצב האירועים שלה מפתיע לטובה - וכחלק מהנוסחה הזאת היא פועלת בשני צירים שרק נראים מקבילים, ועוד יצטלבו בעתיד. באחד ישנה משפחת וולפסון שקמה מהטרגדיה, ובשני ישנו משחק חתול ועכבר של הרשויות בעקבות פעולות מפוקפקות בענף. לא ברור מי הוא העכבר במשוואה הזאת, אבל סביר להניח ששם המשפחה שלו מתחיל ב-ו'. המזל הוא שלמרות היותה נוסחתית וצפויה לפרקים, "יהלומים" יוצקת לתוך הנוסחה הזאת דמויות, מקומות ועולמות תוכן שכמעט ולא רואים על המסך. לא בישראל (שם סדרות על חרדים הן או בסגנון "שטיסל" או ניסוי אקסטרים ממחוזות האימה), ובטח שלא בעולם. בהתחשב ברקורד החיובי של נטפליקס עם הקהילה החרדית, מ"המורדת" ועד הריאליטי של ג'וליה הארט, יש כאן פוטנציאל ברור להצלחה.