המלנכוליה הפלסטינית חרוטה על פניו של וואליד (עמר חליחל), גבר פלסטיני המתגורר עם משפחתו בחיפה ומנסה להיות סופר. בסצנה הפותחת את "קדחת ים תיכונית", שעולה עתה בסינמטקים, הוא נראה יושב על כורסה מול גבר אחר, למרגלותיהם שרועה גופת אישה מבוגרת, אמו של הגבר הנ"ל, המדממת מראשה. הגבר הזר מסביר לו שהוא, וואליד, אינו אשם במות אמו אף על פי שדחף אותה והפילה ארצה. היא הרי יכולה הייתה שלא ליפול, הוא מרגיע אותו, והיא זו שמתה כתוצאה מהנפילה. זה לא אומר שאתה הרגת אותה. הכול בסדר, חביבי.
הסצנה הסוריאליסטית הזו, שעל טיבה לא נרחיב, מאפיינת את דמותו של גיבור סרטה של מהא חאג', שזכה בפרס התסריט במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן אשתקד. הפסיביות והייאוש מוקרנים ממנו. אשתו (אנת חדיד) היא המפרנסת במשפחה, בעוד הוא יושב בבית, מסיע את הילדים לבית הספר, וצופה בטלוויזיה המשדרת דימויים מעוד מבצע צה"לי בעזה. כאשר בנו הצעיר (סמיר אליאס) שב ומתלונן על כאבי בטן, הרופאה פוסקת שזהו סימפטום של קדחת ים תיכונית. היא רוצה לשלוח את הילד לבדיקות דם, אך האב מסרב לענות על שאלתה לגבי דתו: פלסטיני, הוא מתעקש. בסצנה אחרת, נפלאה, הוא אומר לפסיכולוגית שלו שהוא חש שהטיפול שמממנת לו אשתו לא זו בלבד שאינו עוזר לו, אלא שלפני המפגשים הדיכאון שלו אף מתגבר.
לביקורות סרטים נוספות:
דמותו של וואליד מייצגת אדם שנטמע לחלוטין בזהותו הפוליטית. מצבו המלנכולי משקף את מצב העם הפלסטיני. אפשרות לתפנית מסתמנת כאשר בדירה הסמוכה עוברת להתגורר משפחה חדשה. אבי המשפחה, ג'לאל (אשרף פראח), הוא שיפוצניק הנוהג לשמוע מוזיקה בקולי קולות, דבר המביא אליו את וואליד המבקש מעט שקט. מהמקום הזה מתפתחת בין השניים, הסופר הדיכאוני והשיפוצניק הקולני, ידידות לא צפויה שמקבלת תפנית אחרי שוואליד מגלה את עיסוקו האמיתי של ג'לאל, ומחליט להצטרף אליו – לכאורה, כדי לקבל השראה לספר חדש.
2 צפייה בגלריה
מתוך "קדחת ים תיכונית"
מתוך "קדחת ים תיכונית"
מתוך "קדחת ים תיכונית"
בפסטיבל קאן של 2016 הציגה חאג' את סרט הביכורים היפה שלה, "עניינים אישיים", שסגנונו הושפע מאוד מסרטיו של הבמאי הפלסטיני איליה סולימן ("הזמן שנשאר", שבו היא אף שימשה כמעצבת אמנותית). גם הסרט ההוא עסק במלנכוליה הפלסטינית דרך סיפורה של משפחה שתחושה של חדלון קיומי מאפיינת אותה, ובעיקר את הגברים בה. גם בסרטה הנוכחי, שאינו נופל מקודמו ומציב את חאג' כאחת היוצרות החשובות בקולנוע הפלסטיני, הגבריות הפלסטינית מוצגת כחלשה וחרדתית (במקרה של וואליד), פאתטית ומאוימת (במקרה של ג'לאל), וחולנית (במקרה של אבי אשתו של וואליד בגילומו של יוסוף אבו וורדה). הנשים הן החזקות, המפרנסות, היוזמות. כמו וואליד, גם ג'לאל חי בעיקר על חשבונה של אשתו, ובמקביל יש לו מאהבת צעירה (סאמר קופטי).
חלקו השני של הסרט מזכיר קצת את "הוצאתי עליי חוזה", סרטו של אקי קאוריסמקי מ-1990, שבו פקיד שקץ בחייו שוכר רוצח כדי שיעזור לו למות. זהו החלק בסרט שבו וואליד נכבש לכאורה בקסמיה של הגבריות האלימה שמיוצגת בדמותו של ג'לאל, מוצא בה טעם מחודש לחייו, ובמקביל מגלה את הסיבה האמיתית לכאבי הבטן של בנו שמתעקש כמוהו על גאוותו הפלסטינית. חאג' מציגה את הגאווה הזו באופן פאתטי, כביטוי של גבריות חלשה או ילדותית. זו גם הסיבה שעבור וואליד, דמות שכנו הדומיננטי מייצגת איזושהי פנטזיה של גבריות אחרת – בין היתר ג'לאל גורר אותו למסע ציד של חזירי בר – שמתבררת כטרגית לא פחות משלו. הגבריות הפלסטינית בסרטה של חאג' מזוהה עם מוות.
2 צפייה בגלריה
מתוך "קדחת ים תיכונית"
מתוך "קדחת ים תיכונית"
מתוך "קדחת ים תיכונית"
אכן, דימויי הציד הלילי בסרט מעניקים לו כמה מרגעיו האקספרסיביים ביותר. זהו המקום שבו הדינמיקה בין וואליד וג'לאל הופכת לכזו שבין צייד וניצוד. זהו גם המקום שבו משאלת המוות מתבררת כמשותפת לשני הגברים, שברגע הראשון נדמו כשונים כל כך זה מזה. מושגים כמו "פלסטין" ו"כיבוש" עולים בסרט ככאלה שאיבדו ממשמעותם – וואליד עצמו אינו מזהה בהם חומרים שיש איזשהו טעם לכתוב עליהם. זהו, במילים אחרות, סרט על גברים שאיבדו כל טעם ומשמעות לחייהם, ובניגוד לסרטים שהציגו סיטואציה דומה – הם אינם מוצאים אותה מחדש וגם לא באמת זה בזה. הצייד כדימוי גברי-מיתי הופך בסרט לביטוי של תשוקה אל המוות.
"קדחת ים תיכונית" הוא סרט על קריסתה של גבריות פלסטינית, על פסיביות ועל חיים במעגליות אובדנית. סרט על זהות אישית ופוליטית שמאבדת ממשמעותה. הסרט שמתחיל כקומדיה שחורה משעשעת הולך ונעשה קודר ואפל – חיזיון מבהיל של בורגנות פלסטינית במשבר קיומי.