סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.
בדרך כלל שמאמצים סיפור אמיתי למסך הגדול הוא חייב להיות יוצא דופן. במקרה של "הזדמנות שנייה", מדובר בסרט שאימץ סיפור אנושי ותעל אותו לכוונות הכי הוליוודיות שאפשר. בהתאם לטפיחת השכם האמריקאית והרצון להציג את האמריקאי המצוי כאדם נאור, שבא לעזור לכל הנדכאים והחלשים מציגים בסרט את הקפיטליסטים שעוד נותר להם רצון לעזור לזולת (או האמנם?). מדובר בסיפורו של שחקן הפוטובול השחור מייקל אור, שאומץ על ידי משפחה לבנה שעזרה לו לגלות את הכוח בתוכו והוציאה אותו מגורל אכזרי בשכונת גטו מלאת פשע. אני לא מערערת חלילה על הסיפור האנושי הזה, אבל הסרט מציג את החברה האמריקאית שבמידת מה מתנערת מהתנהלותה העצמית שיצרה מציאות, מצב חברתי ופערי מעמדות שנבעו מחשיבה קפיטלסטית קרה שמציגה את העזרה הזו באור אירוני ומר.
"הזדמנות שנייה" הוא בהחלט סרט אוסקר טיפוסי בעיקר משום שהוא מציג דרמה אנושית וסוחפת, שמחוללת דמות נשית שעברה שינוי, בין אם קוסמטי (האף העצום של ניקול קידמן ב"שעות"), או קייט ווינסלט שהזקינה ("נער קריאה"). סנדרה בולוק זכתה גם בגלובוס הזהב האחרון וגם באוסקר האחרון עבור תפקידה בסרט. יתכן שבמקרה של בולוק המשיכה המגמה של שחקניות, שמגלמות אישה שיוצאת מהמסגרת המקובלת כמתכון בטוח לפסלונים (במקרה הזה עולה לי לראש ג'וליה רוברטס ב"ארין ברוקוביץ'"). השאלה שבאמת מעניינת היא לא למה היא זכתה כשחקנית הטובה ביותר בשני המקרים, אלא נובעת מכך שבאמת השנה לא היתה מי יודע מה תחרות בקטגוריית השחקנים (עם כל הצער שבדבר). מה שאולי איפשר לבולוק להיות סוג של דמות אחרת מהפרסונה הרגילה שלה כביץ' חסרת הלב ("איזו מין שוטרת","ספיד1 ו2","ההצעה"), היא שאם קודם לכן הכל נעשה כדי להשיג את מטרתה כאן היא עושה הכל כדי לעזור למישהו אחר-שינוי שנוגד את דמותה הקולנועית ללא ספק אותו העריכו חברי האקדמיה. במאי הסרט ג'ון לי הנקוק לא מייצר שום דבר מעבר לקלישאות שאמורות לרגש, אך יוצרות מנגד מבוכה. האורך של הסרט אף הוא מראה עד כמה הוא נסחף והתרגש מעצם המעמד שלו כבמאי.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של בחור שחור בשם מייקל אור (קווינטון ארון), שאיתרע מזלו והוא לא נולד עם כפית של זהב בפה. מייקל גדל בשכונת עוני ועבר אינספור בתי אומנה עקב בעיית הסמים הקשה של אימו שגרמה לשלטונות להפריד בין השניים. מייקל מגיע לגיל 17 ושורד בשל חסדים מעטים של הבריות. הסרט נפתח כאשר מייקל מתגורר אצל שרת בית הספר הפרטי והיוקרתי. השרת מבקש ממאמן בית הספר לקחת את מייקל תחת חסותו ולעזור לו להתקבל כתלמיד. המאמן משתכנע אחרי שהוא מתרשם ממימדיו של מייקל שיכולים לתרום לנבחרת הפוטובול של בית הספר.
כיד המקרה מייקל נתקל בלי-אן טואי (בולוק), שמגלה שלנער אין גג מעל הראש. בתור נוצריה מאמינה, היא לא מסוגלת להתעלם מהמצב ולוקחת אותו לביתה. אט אט לי-אן עוזרת למייקל להשתפר בלימודיו ואף דואגת שירגיש שהוא חלק מהמשפחה שלה. במקביל לי-אן, בעלה ובעיקר בנה הצעיר שון ג'וניור (גיי הד), מעודדים את מייקל להתחיל לשחק פוטובול. מייקל מצליח בעזרת המשפחה המאמצת לגלות כישורים מדהימים על המגרש ואינספור מכללות מתחילות להתדפק על דלתה של המשפחה כדי שיבחר לשחק בנבחרת הדגל שלהם. הסרט יראה כיצד מייקל מתמודד עם הדרך החדשה בעוד עברו הבעייתי מזדנב מאחוריו.
סנדרה בולוק עם קווינטון ארון. מתוך הזדמנות שניה.
אז מה יש לנו ב"הזדמנות שנייה"? בעיקר הזדמנות שנייה ואחרת לחיים אחרים שניתנים לשחורים על ידי הלבנים. במה זה שונה מכל סיפור על אפשרויות בלתי מוגבלות? -זה שונה מפני שמי שנותן את ההזדמנויות הם עדיין הלבנים. הסרט נותן תשובות ברורות: איך אתה יכול להשתחרר מהשכונות? אתה צריך להתנהג כמו לבן, אתה צריך ללכת לקולג' הספציפי ובעצם להיות מה שהאדם הלבן רוצה שתהיה. מייקל אומר ללי-אן שהוא רוצה להיות שחקן פוטובול, אבל השחקן שמגלם את דמותו, לא משכנע שליבו באמת בעניין ולכן זה נראה כמו רצון נוסף לרצות ולא בחירה אישית ממשית.
ההשוואה בסרט בין מייקל לסיפור הילדים על 'פריננד הפר' לא ממש מתממשת בסופו של עניין. אז נכון מייקל מגיע ללימודים בקולג' יוקרתי, אבל הוא לא ממש מתעניין במגרש הפוטובול שהביא אותו עד הלום בטח לא כמו לי-אן ובעלה לפי מה שנראה בסרט. בדיוק כמו פריננד הפר הוא לא מרגיש שייך ולא מרגיש שהוא מממש את עצמו ונפשו מאגדת עדינות ושבירות. לי אן מדרבנת אותו לקרב על מגרש הפוטובול ואומרת לו לרמוס מי שעומד מולו ועדיין בסופו של יום נראה שמייקל רק רוצה, כמו הפר מהסיפור, להריח את הפרחים על כר הדשא. הסרט בהחלט מתעכב על דימויי ה"פורסט גאמפ" שראינו בעבר בהם מוצג הבחור הרגיש, המופנם, שאף אחד לא חשב שיצליח לקשור את שרוכי נעליו שהופך לבסוף לעילוי בעל שם.
יתכן שהסיפור האמיתי של מייקל אור באמת מרתק, אולם בסרט הוא הופך מאולץ מבויים מתקתק יתר על המידה ממש כמו סיפור סינדרלה, שמנציח במידת מה את האפליה והקיפוח. כניגוד לסרט "הזדמנות שנייה" ומסריו הכה אמריקאים אני רואה את "פרשס" כסיפור מרענן. למרות ש"פרשס" לא מבוסס על סיפור אמיתי ניתן לחוש הרבה יותר אותנטיות וריאליזם. פראשס מצטיירת כבחורה שלא מחכה שהמזל, או מישהו ידבר בשבילה, היא נוקטת יוזמה, היא הולכת ללמוד ומי שעוזרת לה היא המורה השחורה, או עובדות סוציאליות ספרדיות (מריה קארי). לדעתי "פראשס" מציג מסר הרבה יותר נוקב ואמיתי ולא כזה שבא להגיד לאמריקאי המצוי והלבן כל הכבוד שעזרת לי להתקדם בחיים לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדייך.
דירוג: 
הזדמנות שנייה
ארה"ב, 2009
128 דקות.
בימוי:
ג'ון לי הנקוק
תסריט:
ג'ון לי הנקוק
מייקל לואיס
שחקנים:
סנדרה בולוק
קווינטון ארון
קאת'י בייטס
טים מק'גרו